נינה שלפשטיין נולדה ב-30 בנובמבר 1931 בברדיצ'ב, במחוז ז'יטומיר שבברית המועצות (כיום באוקראינה). לפני מלחמת העולם השניה התגוררה נינה עם הוריה במוסקווה. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 הייתה נינה בחופשה בעיירת הנופש קלינצי, במחוז בריאנסק שבברית המועצות (כיום במערב רוסיה), ולא יכלה לחזור לביתה בשל פרוץ המלחמה.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקלינצי כ-6,500 יהודים מתוך כ-40,000 תושבים. עם פלישת הגרמנים הצליחו רובם להימלט מזרחה. בעיירה נותרו כמה אלפי יהודים.
הגרמנים כבשו את קלינצי ב-20 באוגוסט 1941. בספטמבר נורו למוות בעיירה 165 יהודים והיתר רוכזו עם יהודים מיישובים אחרים בגטו שהוקם בכפר באני, שני קילומטרים מקלינצי. נינה היתה בין היהודים שגורשו לבאני מרחוב אורדז'ניקידזה שבקלינצי. בגטו בבאני רוכזו כ-3,000 יהודים תחת שמירה של יחידות שהורכבו מחיילים ושוטרים רוסים שחלקם נפלו בשבי הגרמני והחלו לפעול בכפוף לאס-אס, וחלקם ערקו מהצבא האדום לצבא הגרמני.
ב-7-6 בדצמבר 1941 ריכזו יחידות החיילים הרוסים 3,000-2,500 מתושבי הגטו והעמידו אותם לרשות הגרמנים, שרצחו אותם בירי. שבוע לפני כן ציינה נינה את יום הולדתה העשירי.
מיכאל (מנדל) סנוביץ', יליד קלינצי, היה בן 14 בתקופה זו. הוא סיפר שמוקדם בבוקר 6 בדצמבר רץ החוצה אחיו הגדול מישה בן ה-17 אך חזר מיד. היהודים בקושי הספיקו להתלבש, וכבר מיהרו השוטרים הרוסים לתוך הבית עם אלות והכריחו את כולם לצאת. אחד מהם הכה את אמו של מיכאל בראשה.
חלק מהיהודים נלקחו לקצה הכפר. ב-11 בבוקר הוכרחו יהודים אלה להיכנס לאסמים סמוכים. קולות של ירי ממכונת יריה נשמעו מחוץ לעיירה, ליד מפעל ביגוד על שם נוגין. האזור היה מוקף שוטרים וחיילים. מאוחר יותר באותו היום שמע מיכאל שתעלות נחפרו מאחורי מפעל הביגוד והיהודים מאזור באני נלקחו לשם. הם אולצו להתפשט ונורו במכונות יריה. סיפר מיכאיל לייבוב בן ה-18, שבעת הרצח היה במפעל על שם נוגין:
היער החל ליד המפעל. רצתי לימין. הרציחות היו משמאל. אבל הם תפסו אותי בכל זאת. שומר המפעל תפס אותי. הוא הכה אותי בקת הרובה ודחף אותי אל מעבר לרחוב. היו שם שתי שורות של גרמנים, והנידונים למוות היו בצד השני. הם לקחו שלושה אנשים כל פעם. הגרמנים פשוט עמדו שם ... עם הנשק שלהם. ... מתחת 40 מעלות מתחת לאפס. אנשים אולצו להתפשט... למעשה לא אולצו אלא עשו זאת מתוך הסכמה [בלית ברירה]. הם הובלו לתעלה ושם נהרגו. ילדים ניסו להימלט אך נהרגו עם קבוצה אחרת. ... אולי מאה איש נותרו. אנשים מעטים מאד. ...
כפריים ותושבים צפו. הם עמדו בקרחת יער. הגרמנים הכריחו אותם לבוא, או שהם באו מרצונם. הם [היהודים] הוצאו להורג ואז השוטרים לקחו קבוצה נוספת.
למחרת היום, סיפר מיכאל סנוביץ', עדיין היו התעלות תחת שמירה.
300-150 יהודים הושארו בחיים לאחר סלקציה, בהם כמאה בעלי מקצוע, אך כולם נרצחו במספר אקציות רצח באביב 1942.
מיד לאחר המלחמה גבו ועדות חקירה סובייטיות עדויות מזעזעות מבני המקום הרוסים, שלפי עדותם נאלצו להשתתף בקבורת הנרצחים. בשנת 1961 נשפטו אלברט ראפ, מפקד איינזצקומנדו a7, ואוטו ברדפיש, מפקד איינזצקומנדו 8 – היחידות שחייליהן רצחו את יהודי קלינצי. בכתבי האישום הופיעו עדויות נוספות על חפירת בורות הקבורה ועל הרציחות:
בין הקורבנות היו גברים, נשים, ילדים ותינוקות. ... יחידת חיל תותחנים יצרה בור באמצעות שימוש בחומרי נפץ בחוצות העיירה, ושם נחפר בור גדול באורך עשרה מטר, ברוחב שני מטר ובעומק שני מטר לפחות. ...
הקורבנות הובאו לאתר ההוצאה להורג במשאיות. לפני שנורו היה עליהם לחכות במרחק חמישים מטר מקבר ההמונים. הקיפו אותם אנשי אס-אס וכוחות עזר. ...
למרות הקור היה על הנרצחים להתפשט מבגדיהם העליונים לפני שנורו; כספם ודברי הערך שלהם נלקחו מהם ונאספו. הבגדים ניתנו לאחר מכן לרוסים [מקומיים]. אז הובלו הקורבנות זה אחר זה על ידי משטרת העזר אל הבור. רוב הקורבנות היו שקטים. חלקם התחננו על חייהם. ליד הבור מיקם כל יורה את הקורבן שלו בדרך הידועה, על שולי הבור, ירה בו בעורפו מאקדח ואלתר ודחף אותו לבור...
בשנת 1954 הוקמה מצבה באתר הרצח ההמוני בקלינצי, בין תחנת הרכבת למפעל לייצור בטון. על המצבה נחרטו כתובות ברוסית וביידיש. בשנת 1975, עם התרחבות המפעל לאזור המצבה, הועברו שרידי הקורבנות היהודיים והוקמה מצבה באזור בו נורו פרטיזנים וקומוניסטים. המוזיאון ההיסטורי המקומי החזיק במידע ובחומרים על גורלה של האוכלוסיה היהודית בקלינצי, ואף הציג חלק מחומרים אלה.
כיום מוצבים באתר ההנצחה לוחות זיכרון עם שמות הקורבנות ואף דיוקנאות של חלקם. על לוחות הזיכרון כתוב ברוסית: "זכרון עולם לקורבנות החפים מפשע של הפשיסטים, שנורו על ידי הפולשים הפשיסטים הגרמנים, 1941", וכן "זכרון עולם לקורבנות החפים מפשע של הפשיזם, שנורו בעיירה קלינצי ב-1941".
גם נינה נספתה. גורלו של אביה אברהם אינו ידוע. רוזע (רוזה), אמה של נינה, שרדה והגיעה לישראל. את דף העד אודות בתה כתבה ביידיש, ככל הנראה בשנות ה-50'.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 8314/1
