יהודים רוקדים במחנה עקורים לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר

מחנה העקורים הסנקה (Hasenhecke) ליד קאסל, גרמניה, נובמבר 1947, לאחר שנודע על החלטת האו"ם לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית.

במחנה העקורים בהסנקה הוקם בית ספר בו למדו עשרות ילדים ונערים. כמו כן הוקם במחנה בית כנסת, בו שבו היהודים לחגוג את חגיהם, בו קיימו טקסי זיכרון רבים – ליחידים ולקהילות מוצאם - ובו נישאו זוגות רבים של ניצולי שואה. במחנה התקיימו קונצרטים ופעילויות תרבות נוספות. פעילי הג'וינט הגיעו להסנקה, יצרו קשרים עם היהודים במקום, עודדו אותם וקיימו עבורם פעילויות תרבותיות. עם זאת, לא כל ניצולי השואה שחיו במחנה זוכרים אותו לטובה. מספרת ללה (קלרה) ויינטראוב-פישמן:

מבטנו הראשון במחנה כמעט שגרם לנו להסתובב ולחזור לפולין. המחנה היה מגודר בגדרות תיל, ושומרים עם פנסים השקיפו על כל תחומיו. במחנה היו עשרות מבני עץ עם גגות מתכת גלית. המקום הזכיר לי את מחנה יאנובסקה, וכולנו חששנו שגם במחנה זה יעבידו אותנו באופן דומה. היינו מלאי עוינות ופחד. נדמה היה לנו שהכל מתחיל מחדש: את הגרמנים החליפו אמריקנים, אך הקרבנות, היהודים, נשארו כפי שהיו. חשבתי: 'מה, לעזאזל, אנו עושים פה, בכלא הזה? אנו חופשיים, הלא כן? האם לא שוחררנו?'

החיים בהסנקה לא היו קשים מבחינה גופנית, גם לא מסוכנים. למרות זאת הייתי אומללה שם. החלק הגרוע מכל היה השעמום. לא היה דבר שניתן היה לעשותו, מחוץ לעמידה בתורים אינסופיים כדי לקבל את מנות המזון שהוקצבו לנו. עמדנו בתור, קיבלנו את מזוננו וחזרנו לחדרנו לאכול. זה היה סיכום הפעילות ביום רגיל.

(Lala's Story: A Memoir of the Holocaust, pp. 305, 307)

במחנה הכירה ללה את הרב מוריס פישמן, מנהל המחנה מטעם הג'וינט, ונישאה לו.

מחנה העקורים בהסנקה התקיים עד תחילת שנות ה-1950. יוצאי המחנה היגרו ברובם לארצות הברית ולארץ ישראל.

ארכיון התצלומים של יד ושם 1486/302