מסוף 1940 היה המזון בגטו לודז' בקיצוב, וכך לא היתה ברירה לרוב תושבי הגטו אלא להתפרנס מהמטבחים הציבוריים. פירות וירקות היו בדרך כלל מחוץ להישג ידם. רובם זכו לאכול רק מנת מרק אחת במשך כל היום, מרק שחולק במטבח ציבורי. אלפים בודדים זכו לתוספות מזון. היו אלה "מנהלי מוסדות ומפעלים, פועלים שעבודתם היתה קשה במיוחד, ממושכת או עבודת לילה, רופאים, רוקחים, שוטרים, כבאים, מובילי צואה, חולים ומחלימים, יולדות ומיניקות וכן בעלי פרוטקציה של היו"ר [ראש היודנרט רומקובסקי] או של בעלי השפעה אחרים בגטו. ... הונהגה גם שיטת שיפור תזונה זמני לפועלים תשושים במיוחד, על ידי שליחתם לזמן מה לעבודת "נופש" במאפיות, במטבחים הציבוריים או בבית החרושת לסוכריות, שבהם אפשר היה לאכול משהו בזמן העבודה." (פנקס הקהילות: פולין, כרך לודז', ע' 29)
מספר קטעים מספטמבר 1941 בכרוניקות של גטו לודז' ממחישות את חשיבותו ונדירותו של הלחם בגטו:
החל בשבוע השלישי של ספטמבר צומצמה מנת הלחם היומית מ-400 גרם ל-330 גרם. בגלל צמצומה של מנת הלחם ניתן עכשיו כיכר אחד ל-6 ימים, בעוד שעד כה הוא ניתן ל-5 ימים.
בחודש ספטמבר הופסקה הספקת קמח-חיטה לגטו, ובו בזמן גדלה באופן ניכר הספקת קמח-שיפון. בחלוקת המזון הכללית לחודש ספטמבר סיפקה מחלקת המזון לאוכלוסייה קמח-חיטה, עדיין מהמלאי הישן.
צמצום מנת הלחם בסוף החודש השפיע על עליית מחירי מצרכי המזון החיוניים. וכך עלה מחיר הלחם.
מנהל מאפיה נדון ל-3 חודשי מאסר בשל גנבת לחם.
באוקטובר ובנובמבר 1941 גרשו הגרמנים 20,000 יהודים ו-5,000 צוענים משטח גרמניה ("הרייך הישן") לגטו לודז'. באותה תקופה החל חיסול הגטאות בוורתגאו - אזור מערב פולין שסופח לגרמניה - ורק אלה מתושביהם שנחשבו כשירים לעבודה הושארו בחיים. יותר מ-17,000 מהם הועברו לגטו לודז'. העול על מקורות המחיה בגטו גבר. הצפיפות גברה ומחיר הלחם עלה. בכרוניקה של גטו לודז' נכתב:
מרגע הגיעם של המשלוחים מגרמניה הטילו הבאים ממש מצור על כל המסעדות הקטנות והמגדניות, הקיימות בנובמבר בשטח הגטו, אשר עד כה עמדו כמעט ריקות מאדם. כתופעה אופיינית ראוי לציין שמן הרגע הראשון החלו הבאים למכור את מטלטליהם, ובמזומנים שהשיגו החלו לרכוש ממש כל דבר שניתן להשיג בשוק החופשי של מצרכי המזון. במרוצת הזמן גרמה תופעה זו למחסור במצרכי מזון ובעקבותיו לעליית מחירים מסחררת, בקצב בלתי ניתן לעצירה.
ביום 3 בנובמבר [1941] צומצמה מנת הלחם היומית מ-330 גרם ל-280 גרם. הדבר נעשה בגלל גידול האוכלוסיה בגטו. ראוי לציין שתחילה נשארה הספקת המזון לגטו ללא שינוי, בלי שאפשר יהיה, מסיבות טכניות, להביא בחשבון את האוכלוסיה שזה עתה הגיעה. את התרוקנות המלאי הקיים בגטו יש לתלות בהגעת התושבים החדשים.
גם בשורות טובות הקשורות למאפיות היו בסתיו 1941:
לרגל ביקוש גדול לחמין, הופעלו בנובמבר מאפיות מיוחדות לשם כך. המאפיות – 9 במספר – אופות את החמין לא רק לשבתות אלא גם בימי חול. את החידוש הזה קיבלה האוכלוסיה בסיפוק רב.
בסוף נובמבר 1941 התפשטה בגטו לודז' הדאגה מפני המחסור בחומרי הסקה. המחסור בפחם הורגש עוד לפני החורף. לא בכדי כונו גושי הפחם בכרוניקה של גטו לודז' "יהלומים שחורים מחיי-נפש". הפחם נשמר למאפיות, למטבחים ולמוסדות בריאות הציבור.
תצלום זה הוא אחד מסדרת תצלומים שצילמו מנדל גרוסמן, אחד הצלמים בגטו לודז', ועוזרו אריה בן מנחם.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 94B260FA 4062/94
