בספטמבר 1944 החלו הגרמנים להעסיק עובדי כפייה ממחנות הריכוז ברגן-בלזן ונוינגאמה לשם בניית מחנה שבויים קטן בשם רייהרהורסט (Reiherhorst) בעיירה וובלין (Wöbbelin), כמאתיים קילומטרים מצפון-מערב לברלין. המחנה נועד לשבויי מלחמה אמריקאים ובריטים.
בפברואר ובמרץ 1945 הגיעו למחנה השבויים טרנספורטים ובהם מאות אסירים שהועבדו בכפייה בהקמת מחנה חדש: וובלין, תת-מחנה של נוינגאמה. עשרות מעובדי הכפייה בוובלין מתו כתוצאה מתנאי העבודה הקשים, בקור, ברעב ובניסיונות בריחה.
האסירים בנו צריפי אבן, אך לא הספיקו לסיים את הבניה. ב-13 באפריל 1945 החלו להגיע לוובלין טרנספורטים ובהם אסירים שפונו ממחנות אחרים כדי להרחיק אותם מכוחותיהם הקרבים של בעלות הברית. בתוך פחות משבועיים הגיעו חמישה טרנספורטים ובהם יותר מ-4,000 אסירים מתת-מחנות של מחנות הריכוז נוינגאמה וראוונסבריק. במחנה הקטן רייהרהורסט לא היה די מקום לקליטת כל האסירים, וב-15 באפריל הוחלט להשתמש במחנה וובלין לשם כך. כ-5,000 אסירים מ-25 מדינות נכלאו במחנה וובלין, בהם רוסים, פולנים, הונגרים, צרפתים, בלגים, הולנדים וגרמנים, כולם עובדי כפייה עבור הנאצים, רבים מהם יהודים.
הרכבת האחרונה הגיעה לוובלין ב-26 באפריל 1945 ממחנה הריכוז ראוונסבריק. האסירים הגיעו לאחר מסע ממושך. רבים סבלו מתת-תזונה. במחנה וובלין הם נתקלו בתנאים קשים. בנייתם של בנייני האבן בוובלין עדיין לא הושלמה. בחלק מהצריפים לא היו רצפות וזכוכיות בחלונות, מסגרות המיטה היו מבולי עץ גסים, והייתה רק משאבת מים אחת במחנה לכל האסירים. לא ניתן היה להשתמש בצריף הרחצה מכיוון שלא היה חיבור למים.
מסוף מרס ועד השחרור בתחילת מאי מתו בוובלין עשרות אסירים מדי יום, ברעב ומחלות. מגפת כינים פשתה במחנה ורבים מתו עקב מחלות שהועברו על ידי כינים. הגופות הושארו במחנה ורק חלקן נקברו. כאלף אסירים מתו מרעב, תשישות, קור ומחלות. חלק מהאסירים הוכו למוות. האסיר ההונגרי יאנוש ארדוש (János Erdős) סיפר על
הגעה למחנה ב-26 באפריל 1945; החיים במחנה שבנייתו לא נסתיימה; מגורים בצריף בנוי מאבן ללא דלתות, חלונות ומיטות; החיים בבלוק בו 1,000 אסירים; תזונה יומית דלה; החיים לצד שבויי מלחמה סובייטים וצרפתים; תמותה של 50 עד 60 אסירים ביום מתוך 4,000 עד 5,000 אסירים במחנה; היעדר תרופות; הכאה עם בולי עץ; מריבות בשל הצפיפות; רציחות במכות בידי קאפו גרמנים; ניסיון העברה למקום אחר ב-1 במאי 1945; העברה חזרה למחנה; רציחות בירי; השחרור.
ב-2 במאי 1945 בבוקר ברחו שומרי המחנה הגרמניים, ובאותו היום אחרי הצהריים גילו את המחנה חיילים מצבאות ארצות הברית ובריטניה שהגיעו למקום. מאות גופות היו פזורות ברחבי המחנה. באחד המבנים מצאו המשחררים מאות גופות, ובסמוך מצאו קבר המוני ובו כ-300 גופות קבורות באופן חפוז וחלקי, של אסירים שרעבו והוכו למוות. חלק מהגופות היו שרופות, ועל גופיהם של הניצולים התגלו עדויות לעינויים שיטתיים שעברו על ידי השומרים הנאצים.
החיילים המשחררים ההמומים הבחינו בניגוד הבולט בין התנאים המחרידים במחנה וובלין לבין הסדר, הנקיון והשפע היחסי בבתים הגרמניים שבעיירות הסמוכות. מפקדי הכוחות המשחררים ציוו באופן מיידי על הפקידות הבכירה של העיריות הסמוכות, בהן עיריית לודוויגסלוסט, וכן על תושבי העיירה לודוויגסלוסט, לצעוד דרך המחנה ולחזות בעיניהם בזוועות שבוצעו על ידי ממשלתם. רוב הפקידים הבכירים הגרמנים שעומתו עם המראות, טענו שלא ידעו דבר על עצם קיומם של המחנות, למרות שרבים מאסירי המחנות עבדו מחוץ למחנות, ברחבי האזור כולו.
סיפר גנרל ג'יימס גבין, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-82 האמריקאית שכבשה את האזור:
[ב-3 במאי 1945] נודע לי שראש העיירה לודוויגסלוסט, ואיתו אשתו ובתו, התאבדו. זועזעתי והתפלאתי. לא יכולתי להעלות בדעתי סיבה להתאבדותם. מיום שחצינו את גבול גרמניה הקפדנו שחיילינו יתנהגו כראוי ושלא יגלו יחס רע, בשום צורה שהיא, כלפי אזרחים. קשה היה לי להבין מדוע התאבדו שלושת אלה בדיוק כאשר נסתיימה המלחמה. רק כעבור יומיים נתגלתה לי הסיבה.
אפשר היה להריח את ריחו של מחנה הריכוז וובלין עוד לפני שנראה לעין, ומראהו היה קשה מיכולתו של אדם לשאתו. אפילו לאחר שהייתי שלוש שנים במלחמה וראיתי הרס ומוות, מילא המראה את עיני דמעות. שלדים היו מפוזרים בו, והשוני היחיד בין המתים לחיים היה רק בגון העור המתוח על העצמות: זה של החיים היה ירקרק, וזה של המתים הפך כחול-שחור. מאות מתים היו בחצרות ובבקתות המקורות נייר-זפת. בפינת המכלאה היתה מחצבה נטושה, שלתוכה נהדפו בדחפור מאות גופות בכל יום. ברור היה שהגרמנים לא הקפידו להבחין בין מתים ובין מי שעוד היו בחיים. ...
נודע לי שבכל עיירה גרמנית היו מאגרי מזון לשעת חרום, כגון קמח, גרגרי חיטה ובשר משומר. אלה הוחזקו תחת סורג ובריח בהשגחתו של ראש העיר. בכל פעם שנכנסנו לעיירה כזאת, היתה השאלה הראשונה שהעלו הרשויות: מה יקרה לאוצר המזון. לודוויגסלוסט לא יצאה מכלל זה. אלא שברור היה במקרה זה, שראש העיר הניח לאסירים בוובלין למות ברעב ולא אבה לתת להם מאוצר המזונות שבידו.
במחנה זה היו אסירים פוליטיים מכל הגילים. אחת הבקתות הראשונות שנכנסנו אליה היתה תפוסה בידי יהודים בלבד. במכלאה כולה היו כ-4,000 אסירים פוליטיים, וכמעט רבע מהם מתו מרעב בשבועות האחרונים של המלחמה. ...
שגינו ביחס לעצורים אלה, משום שבשלב הראשון הבאנו להם לחם שחור וקופסות בשר שימורים שמצאנו במחסני העיירה ומסרנו אותם ישירות למחנה. כל מי שעמד לו כוחו התנפל על המשאית, ובתוך המרוץ דרסו אנשים אלה את אלה למוות. אדם אחד קם ממיטת חוליו, כלומר מעל מצע הקש המכונם שעליו שכב, רץ מטרים אחדים לכיוון המזון ונפל מת מעווית שתקפה אותו. ואלה שאכלו מהמזון המוצק, מתו רובם. הפסקנו חלוקת מזון מוצק, ובכל המהירות שיכולנו ארגנו מיטות שדה במוסך גדול בתוך שדה תעופה סמוך. הבאנו רופאים שיטפלו בגוססים-למחצה אלה ויאכילום בזריקות תוך-ורידיות. היה זה מחזה מעורר חמלה ובחילה, ואני הלכתי למוסך פעם אחת בכל יום ושמחתי כאשר ראיתי שחלק מהחולים התחזקו והיו מסוגלים לאכול מזון מוצק יותר.
המתים נקברו בפארק שמול הארמון, ואנחנו אילצנו את נכבדי האזרחים תושבי העיירה לחפור את קבריהם ולהביא את הגופות אליהם. כל תושבי העיירה נתבעו להיות נוכחים בעת טקס הקבורה. (קדימה לברלין, ע' 325-6)
ב-7 במאי 1945 אולצו תושבי האזור וכן שבויים גרמנים, חלקם עדיין במדי צבא, לקבור בעיירה לודוויגסלוסט גופות של אסירים שמתו במחנה הריכוז וובלין. בטקס הקבורה נכחו הכוחות האמריקאים המשחררים, אסירי מחנה וובלין המשוחררים, ותושבי העיירה לודוויגסלוסט, שאולצו לצפות בטקס הקבורה, בעמידת דום. כומר צבא אמריקאי נשא נאום אשכבה, בו אמר, בין היתר:
הפשעים שבוצעו כאן בשם העם הגרמני ועל ידי משתפי הפעולה עמם היו מינוריים בהשוואה לאלה שאפשר למצוא במחנות ריכוז בכל רחבי גרמניה. כאן לא היו תאי גז ולא משרפות. אנשים אלה, מהולנד, רוסיה, פולין, צ'כוסלובקיה וצרפת הושארו לגווע ברעב עד מוות. במרחק 6 ק"מ מבתיכם הנוחים, 4,000 איש הוכרחו לחיות כמו חיות, ושללו מהם אפילו מזון שהייתם נותנים רק לכלבים שלכם. בשלושה שבועות, 1,000 מתוכם הורעבו למוות. 800 מהם נקברו בבורות ביערות הסמוכים. מאתיים האיש ששוכבים כאן לפנינו, בקברים האלה, נמצאו בערמות בגובה מטר ועשרים עד מטר וחצי בבניין אחד, ונמצאו שוכבים עם החולים והגוססים בבניינים אחרים.
כמאתיים נספים נוספים ממחנה הריכוז וובלין נקברו בגן ביתו של הנאצי הבכיר בהאגנוב (Hagenow). שמונים נקברו בעיירה שוורין (Schwerin).
במקביל פינו הכוחות המשחררים את האסירים ששרדו אל בתי חולים באזור והעניקו להם טיפול רפואי. חלק מאסירים אלה הגיעו מאוחר יותר למחנות עקורים - בהם מחנה העקורים ברגן-בלזן, כ-160 קילומטרים דרומית מערבית משם - ומהם עשו דרכם ליעדים שונים באירופה ומחוצה לה. חלקם נשארו בגרמניה והקימו בה את ביתם. חלקם היגרו אל מעבר לים, בין היתר לארצות הברית. חלקם עלו לארץ ישראל.
בגן הציבורי שמול ארמון לודוויגסלוסט נמצאים עד היום קבריהם של אותם מאתיים נרצחים ממחנה הריכוז וובלין.
ארכיון התצלומים של יד ושם 1822/4
