ב-13 במאי 1939 הפליגה ספינת הנוסעים סנט לואיס מנמל המבורג שבגרמניה בדרכה לקובה. על סיפונה היו מעל 900 פליטים יהודים. רובם רכשו אשרות כניסה לקובה והם קיוו לשהות שם עד שארצות הברית תגדיל את מכסת המהגרים לתחומה.
לפני ההפלגה ומיד אחריה כתבה גרטה קובלינר לאחיינה הלמוט קובלינר שגר באותה עת בקיבוץ שדה אליהו בארץ ישראל:
הלמוט האהוב,
במחשבותינו היינו לעתים קרובות אצלכם. ההתרגשויות של השבועות האחרונים לא נתנו לנו כוח לרכז את מחשבותינו ולכתוב כמה שורות. אני מוסרת לך גם בשם דוד ולטר את השתתפותנו העמוקה.
לאביך כעת טוב. ביום האחרון שהייתי בברסלאו ביקרתי את קברו. שם היו שקט ושלווה.
הגענו רצוצים ועייפים לאנייה, כי עד הרגע האחרון ממש היה ספק אם דודך ברונו יוכל להצטרף. כרגע אנו נוסעים לקראת עתיד בלתי ידוע. אין אנו ללא אומץ, כי לא היקשו עלינו להיפרד מהם. רק דאגה רצינית אחת מלווה אותנו: הישארותם של אמך האהובה ודודה מרטל. אני מקווה שריכרד יצליח להביא אותה לאנגליה. אינכם צריכים לתמוך באמכם. תשמרו את הכסף. היא תצטרך אותו כשתגיע אליכם. הילדים שלנו נהנים מהחופש ושמחים לקראת הארץ החדשה. אנו עדיין לא מתכננים מאומה. הלמוט האהוב, מה שלומך? האם הקיבוץ שלך מתפתח? דרך אמכם נדע תמיד מה נשמע אצלכם. בריאות.
חיבוקים וד"ש חם,
דוד ולטר ודודה גרטה
גם ברונו וליזי, דודים נוספים של הלמוט קובלינר, היו על סנט לואיס. כך כתבו לו:
הלמוט האהוב,
אנו שולחים לך ד"ש חם בפעם האחרונה מאירופה. עד אתמול, כמה שעות לפני הנסיעה לא היה ידוע אם נוכל גם אנחנו להצטרף לנסיעה. כעת נפלה ההכרעה ובמקום לנסוע למזרח, מקום שתמיד קיווינו להגיע אליו, ניסע למערב, לעתיד בלתי ידוע. אנו בוטחים בה' שעד כה שמר עלינו ואנו מקווים שלא יעזוב אותנו, ואם זה רצונו יביא אותנו בדרך עקלקלה לארץ ישראל. לא אבדה תקוותנו.
תישאר בריא, בני היקר, ותשתדלו להביא את אמך אליכם במהרה.
ד"ש חם מקרב לב,
דוד ברונו ודודה ליזי
הוריו של הלמוט, רוזה ואברהם-אלפונס, נרצחו בשואה. בשנת 1955 מסר הלמוט-מרדכי דף עד לזכר אמו רוזה, שנרצחה ככל הנראה בנובמבר 1941 בקובנה שבליטא, ולזכר אביו אברהם-אלפונס, שככל הנראה נספה עוד קודם, באביב 1939, במחנה הריכוז בוכנוואלד.
אדואר וייל, נוסע אחר על סיפונה של סנט לואיס, כתב ביומנו:
יום ראשון, 13 במאי 1939
אנו נוסעים! וזה טוב. הימים האחרונים הגבירו בנו את המתח ואת הרצון לעזוב. התקשינו להיפרד. שמחנו על כך שאיש מבין אהובינו לא עלה לרציף. גם כך היה המחזה על הרציף עגום. חפצינו נבדקו חצי יום לפני ההפלגה. בשנים האחרונות אנו ערים לכך שעל כל ספינה עולים מהגרים [מגרמניה], אבל הספינה שלנו שונה בכך שכל הנוסעים בה הם מהגרים. מעל 900 יהודים מחפשים במסע הזה מולדת חדשה. בהתאם לכך, הרשמים הם של מגוון אנושי רחב, ואנו עדים למחזות של שמחה והתפעלות, אך גם להרהורים עמוקים. נזהרנו מאד עד שפגשנו אנשים דומים לנו. אנו בטוחים בפינה הזו, יש לנו תא מרווח ונוח, והיינו רוצים להמליץ לכל מהגר לייחס חשיבות לתנאי הנסיעה. הספינה עמוסה וצפופה ... האוכל מצוין, וכך גם השירות. ההפלגה תהיה מונוטונית למדי. נעצור רק בשרבורג, לזמן קצר.
שבת, 14 במאי 1939
אנו עוקבים אחר המסע על האלבה לכיוון קוקסהאפן (Cuxhaven) [עיר נמל בצפון מערב גרמניה, לחופי הים הצפוני] ובכוונה אנו לא מהרהרים בנושא הים הצפוני, כי שמענו שההפלגה בו היא לעתים לא נוחה.
יום שני, 5 ביוני 1939
אנחנו עדיין נמצאים על סיפונה של סנט לואיס. בדרך שבין הוואנה לפלורידה ... היינו אמורים לרדת ביום שבת בהוואנה, אבל גורלנו נראה אחר. ... ביום שישי נודע לנו שהספינה חייבת לעזוב את הנמל ורק אחרי זה ימשך המשא ומתן. כך אנו עכשיו, בלב הים, מחכים לראות מה יקרה. האם נגיע להסדר היום? בכלל לא בטוח, אבל בטוח שלא נחזור לגרמניה.
יום שישי, 9 ביוני 1939
אנחנו נוסעים, אבל לא יודעים לאן. ... החדשות היומיות סותרות זו את זו. לא כל הנוסעים נשארים בשקט כמונו, אבל מצד שני אנו מבינים את אלה שמתייאשים מהמצב. תמיד עולה השאלה האם בסופו של דבר עלולים אנחנו לחזור לגרמניה. גם מזג האוויר רע. יורד גשם. ... הרבה אנשים חולי ים. הם לא כל כך מחוסנים. אנחנו בריאים ומקווים להישאר כך. אנחנו גם משתדלים להיות סבלניים. אין לנו אפשרות אחרת.
יום ראשון, 11 ביוני 1939
ביום שישי בשעה 17:00 היתה התכנסות נוסעים. דיברו הקברניט ואיש מוועד הספינה. הם אמרו רק מילות נחמה וכדורי הרגעה, אבל הקיבה כבר לא מעכלת יותר את התרופות הללו. ... כך עברה השבת והשבוע החל, אבל איפה הוא יגמר? היכן נהיה ביום ראשון הבא?
תהיה בדיחה בתולדות העולם שנסענו חמישה שבועות רק כד להגיע לאנגליה. אבל אנחנו סבלניים. כמובן לא שומעים מהעולם החיצון. ... אוי, מתי תהיה האנושות בנקודה שיש בה רק אנשים, בלי דגש על הבדל דת או גזע? אמנם אנו נושאים את לפיד היהדות בגאווה, אבל מרה ההכרה שתחושות של אחדות אינן מתגברות בתקופת המצוקה. ... להגנתם של האנשים ניתן לומר שהם מרגישים חסרי קרקע מפני שהם הקריבו תקווה, כסף ורכוש למען התכנית הקובנית. ... לפעמים הם מסיחים את דעתם מהמציאות. משחקים קלפים, שומעים מוסיקה, וזה טוב כדי להאזין פחות לשיחות.
ממשלת קובה הנפיקה לפליטים אשרות, אך תוקף האשרות פקע לפני הגעתה של סנט לואיס לנמל הוואנה שבקובה. לכן לא הותרה ירידתם של הפליטים בנמל הוואנה. גם ארצות הברית וקנדה סירבו לתת לפליטים להיכנס. האנייה נאלצה לשוב לאירופה. כתב הנוסע אדואר וייל:
יום רביעי, 14 ביוני 1939
36 שעות עברו בלי תוצאה חיובית ומצב הרוח מדוכא יותר. הייתה לנו ישיבה היום בבוקר והבטיחו לנו שלא יחזירו אותנו לגרמניה. לא רק הולנד, אלא גם אנגליה, צרפת ובלגיה הסכימו לקבל נוסעים. כולנו נגיע לנמל למרות שאנחנו עדיין לא יודעים לאיזה. אחר כך יחלקו אותנו למדינות השונות. יש לנו כבר ויזה, ואנחנו מקווים להגיע לאנגליה. היינו משיגים את זה בשטוטגרט תוך יום אחד, אבל למה לעשות דברים בצורה פשוטה אם אפשר לסבך...
אחת הנוסעות בספינה, ליזל יוזף בת ה-13, ציירה ציור בו ביטאה את רגשותיה לגבי ההפלגה, התקוות והאכזבה שבסירוב לקלוט את הפליטים. ליזל הגיעה לבריטניה ושם שרדה.
אדואר וייל ואשתו אמה הורדו בבריטניה וכך ניצלו. רוב נוסעיה של הסנט לואיס נאלצו לרדת במדינות אירופאיות אחרות, שנכבשו בהמשך על ידי גרמניה - הולנד, בלגיה וצרפת - ונרצחו במחנות ההשמדה, ביניהם בני משפחת קאופר – יוסף, בטי ובתם הנלורה, ילידת 1928 – המופיעים בתמונה.
ארכיון התצלומים של יד ושם 3323/1
