העיר וייליצ'קה שבדרום פולין נודעת במכרות המלח שבה. בעיר קטנה זו חיו לפני השואה כ-7,200 תושבים, מתוכם כ-1,100 יהודים. היו ברשותם עשרות מפעלים, בתי מלאכה ובתי מסחר, בעיקר בתחומי המזון וההלבשה. הם הקימו איגוד מסחר והפעילו "ועד הצלה" ומוסדות אשראי וגמילות חסדים לסוחרים, בעלי מלאכה ובני משפחותיהם שנפגעו מהמשבר הכלכלי. בין מוסדות אלה היו קופת "גמילות חסדים", ארגון הסעד והצדקה "תומכי עניים" והסניף המקומי של ארגון "צנטוס" שדאג לילדים נזקקים.
למרות המצב הכלכלי הקשה פרחה בווייליצ'קה הפעילות הציונית. בשנות העשרים פעל בעיר ארגון ציוני בשם "העתיד" וארגון נוסף בשם "עזרה", וב-1921 הוקם בעיר סניף של תנועת "המזרחי". ב-1925 התקיימה בעיר הכשרה חלוצית וב-1933 הוקם בוייליצ'קה סניף של "מפלגת המדינה" שהתפלגה מהתנועה הרוויזיוניסטית. משנות העשרים התקיים בווייליצ'קה סניף של אגודת ישראל ואליו נוסף סניף של מפלגת "פועלי אגודת ישראל", ש-40 מחבריו הכשירו עצמם לעלייה לארץ ישראל. עוד פעלו בעיר סניפים של המפלגה היהודית-סוציאליסטית, סניף מחתרתי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. כתב משה יארבלום בספר ה"יזכור" לקהילת וייליצ'קה:
הדברים הגיעו לידי כך שבמשפחה אחת ניתן לפעמים למצוא "נציגים" מכמה מפלגות קוטביות: האב חסיד וחבר ב"אגודת ישראל"; בנו הבכור – ציוני; השני – קומוניסט, והשלישי – בונדאי [חבר מפלגת הבונד היידישיסטית-סוציאליסטית שהתנגדה לציונות ושאפה לשילוב היהודים בפולין]. (קהילת ויליצ'קה: ספר זכרון, ע' 47)
מפלגות יהודיות וציוניות הקימו בוייליצ'קה תנועות נוער. ב-1919 הקימה התנועה הרוויזיוניסטית בוייליצ'קה תנועת נוער, בה היה חבר רוב הנוער הבוגר בעיר. באותה שנה הוקם גם קן תנועת הנוער "עקיבא". כן פעל בעיר ארגון הנוער "בני ציון", שהתמקד בהסברה ובתרבות. בשנות השלושים הקימה "המזרחי" בווייליצ'קה סניף של ארגון הנוער "השומר הדתי". בעיר הוקם גם סניף של תנועת הנוער "החלוץ". נערים ונערות מסניפי תנועות הנוער דרור, החלוץ המדינתי ובית"ר בווייליצ'קה השתתפו ב-1943-1933 בקיבוצי הכשרה בגליציה המערבית.
בעיר פעלה אוניברסיטה עממית יהודית, "התאחדות הנוער היהודי", שקיימה הרצאות, קונצרטים, נשפי-תרבות ועוד, והחזיקה ספריה גדולה. בעיר פעלה אגודת ספורט יהודית בשם "ארי", שרוב חבריה היו סטודנטים. הקהילה תמכה באגודה זו, כמו גם בקרן היסוד ובקרן הקיימת לישראל.
בין מלחמות העולם הוקמו בווייליצ'קה בתי ספר מרשתות החינוך של תרבות, תחכמוני ויבנה, בכולם שפת ההוראה היתה עברית. בעיר פעלה ספריה לנוער, וארגוני הנוער "התאחדות הנוער היהודי" ו"העתיד" ארגנו חוג לדרמה וקורסים לעברית.
המשבר הכלכלי בשנות השלושים פגע בפעילות הקהילה, וזו נאלצה לפנות לנדבנים כדי לגייס את הכסף לפעילות מוסדות הקהילה, החינוך והתרבות.
ב-1933 הוקמה בעיר "חזית "הנוער האנטי-נאצי" שאליה הצטרפו כל המפלגות היהודיות. הארגון פעל בהסברה נגד הנאצים ואסף כספים למען הפליטים היהודים שהחלו להגיע בתקופה זו מגרמניה.
עם התקרבות הגרמנים ב-1939 נמלטו מהעיר מרבית הגברים היהודים. וייליצ'קה הפכה לעיר היחידה שבה הוקם יודנראט שהורכב כולו מנשים. ראש היודנרט היתה ברוניסלבה פרידמן. הגרמנים אילצו את הקהילה למסור כספים, והיודנרט ארגן העברת עובדי כפיה לגרמנים כדי למנוע חטיפתם של יהודים לשם עבודות כפיה. הנשים נלקחו לעבודות הכפייה עד לחזרת הגברים. היודנרט סיפק מזון ובגדים למגורשים לעבודות כפיה, הקים מפעל בו עבדו 700 פועלים ופועלות, ארגן מטבחים ציבוריים ומרפאה, וחילק מזון לעניים, שמספרם בווייליצ'קה גדל לאחר שאלפי יהודים מקרקוב ומכפרי הסביבה הגיעו לעיר, רבים מהם חסרי כל.
באוגוסט 1942 נערכה אקציה בווייליצ'קה על ידי האס-אס בסיוע שוטרים פולנים. הגרמנים ירו למוות בכ-40 אחיות ורופאים, מעל 100 חולים ויהודים נוספים, הסתובבו בעיר וירו ביהודים רבים. חלק מהיהודים נבחרו לעבודות כפייה אך רובם גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-700 זקנים נלקחו אל מחוץ לעיר ונורו למוות.
מרים ושרה גפני מווייליצ'קה הצטרפו לקיבוץ של תנועת הנוער "דרור", יצאו להכשרה וב-1934 עלו לארץ ישראל. סיפרו השתיים:
על אבא עבר משבר קשה. אנו הבנות חשנו אמנם שדרכנו נכונה, ובכל זאת היינו נבוכות ולא ידענו כיצד להמשיך. כיצד נוכל לצאת להכשרה נגד רצונו הנחרץ של אבא? ... מצאנו את אבא עומד ובוכה. עמדנו ובכינו יחד אתו. סוף סוף נפרדנו. אנו אמרנו לו "שלום" והוא לא השיב והמשיך לבכות. אבל לב אבא היה בכל זאת אתנו. אנו התקרבנו לתחנת הרכבת החשמלית היוצאת לקראקוב, בהגיענו לתחנה הפנינו ראשנו אחורנית וראינו את אבא מלווה אותנו מרחוק.
מרים ושרה עלו לארץ ישראל. סיפרה שרה:
איני יכולה לתפוס מאין שאבתי את האומץ להתנגד לרצונו של אבא, יהודי חרד, תקיף בדעתו, בעל זקן שחור המעורר הדרת כבוד, להמרות את פיו ולהגיע להכשרה. ההיתה כאן יד ההשגחה, כי רק אנו השתיים שעלינו לישראל, נישאר בחיים ונקים בתים בישראל? (ע' 64)
ממשפחה בת תשע נפשות, בה שני הורים, שני אחים וחמש אחיות, שרדו רק מרים ושרה.
ארכיון התצלומים של יד ושם 4197/1
