עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים להגר מגרמניה. אחד מיעדי ההגירה שלהם היה העיר שנחאי, השוכנת לחופה המזרחי של סין, עיר שהיתה תחת כיבוש יפני. מנובמבר 1938, לאחר פוגרום ליל הבדולח בגרמניה ובאוסטריה, הואצה הגירת היהודים לשנחאי, בפרט לאור העובדה שמדצמבר אפשרה יפן ליהודים להיכנס לשנחאי ללא צורך באשרה. עם זאת, רוב יהודי גרמניה ואוסטריה נרתעו מפני הגירה לאזור כה רחוק ובלתי מוכר של העולם.
בשיא גודלו מנה ציבור הפליטים היהודים בשנחאי כ-17,000 נפש. ציבור זה הסתייע בקהילה היהודית בשנחאי, שרובה הגיע מרוסיה ומיעוטה הגיע עוד במאה ה-19 מבגדד, וכן בג'וינט – ארגון הסיוע של יהודי ארצות הברית. הפליטים הקימו מוסדות חברה, חינוך, דת ותרבות, במסגרתם קיימו חלק מאורחות חייהם המקוריים. חלקם למדו מקצוע וחלקם אף הצליחו להקים בתי מלאכה, מפעלים ועסקים. צעירים רבים היו פעילים בתנועות נוער ציוניות.
בפברואר 1943 הקימו היפנים גטו עבור יהודי שנחאי, בלחץ הנאצים. התנאים בו היו גרועים, גם אם לא כתנאים בגטאות אירופה. אנשים נאלצו לעשות צרכיהם בדליים שרוקנו מדי יום אל מריצת עץ סדוקה ודולפת. מגפות פרצו. המזון היה גרוע ומועט, והמים מעופשים. היהודים חיו בצפיפות ובעוני, וסבלו מפגעי מזג האוויר. לחום הקיצוני לא היו רגילים, ונגד הקור לא היו להם אמצעי חימום נאותים. זיגמונד הירשברג, פליט שברח מגרמניה לשנחאי במאי 1939, כתב לבנו הנס שהצליח לעלות לארץ ישראל עוד קודם לכן:
החום כאן נורא. כרגע יש 50 מעלות, אבל לא חום יבש כמו בארץ, שקל לשאת, כי אם חום לח וקודח כך שהגוף מכוסה תמידית בזיעה כמו היה מרוח בליחה, והכל מתעפש ונהיה דביק.
לקרוביהם בארצות הברית כתבו זיגמונד ואשתו גרטרוד:
הלילות היו עינוי למי שנחשף לחום הנורא של האזורים הטרופיים, לעקיצות של נחילי יתושים ולעכברושים. הבכי של הילדים המסכנים שנעקצו על ידי יתושים והסתובבו במיטותיהם ללא שינה היה מזעזע. ... האקלים הנורא בלתי נסבל לאירופים, ואין שום אפשרות שאי פעם נתרגל אליו. (מברלין לשנחאי, ע' 40)
עם תקיפת ארצות הברית בידי יפן בדצמבר 1941 פסקו קשרי המכתבים בין הפליטים היהודים בשנחאי וארצות הברית, ופסק הסיוע הכלכלי לפליטים מארצות הברית. אך מדצמבר 1943 שוב התקבלו כספים מארצות הברית ומצבם הכלכלי של הפליטים השתפר.
ב-1944 החלו האמריקאים בהפצצות אוויריות על שנחאי. ביולי 1945 פגעה אחת ההפצצות בתחום הגטו. 31 פליטים ומאות סינים נהרגו.
באוגוסט 1945 נכנעו היפנים ותמה מלחמת העולם השניה במזרח אסיה. שבועות מעטים לאחר מכן הגיעו לשנחאי חיילי בעלות הברית. סיפרה לילי, בתו של זיגמונד:
עם כניסתם של חיילי בעלות הברית לשנחאי השתנה כל עולמנו. האמריקנים הקימו בעיר עסקים, ופליטים רבים מצאו מקומות עבודה תמורת שכר נאה, ששולם בדולרים. זכינו לטעום מאכלים ששנים רבות רק חלמנו עליהם: בשר, שוקולד, קמח לבן, אבקת חלב, נס קפה, עוגיות ואפילו חמאה. ... אחד החברים הביא תקליטים מהקנטינה של החיילים, וסוף סוף זכינו להאזין למוזיקה! לא היה מאושר מאבי, שאחרי שנים רבות של חסך תרבותי התאפשר לו להתענג על מוזיקה קלאסית.
על אף השינוי בתנאי החיים לא רצינו להישאר בשנחאי ... היו שחלמו להגיע לארצות הברית, אחרים רצו לעלות לארץ ישראל, והיו מי שהתכוונו לחזור לארץ הולדתם באירופה. ... בשנת 1947 יצאנו משנחאי באנייה של הצי האמריקני, בדרכנו לגרמניה. חברי התנועה הציונית שוולפגנג [בן זוגה של לילי, לימים זאב פליס] ואני השתייכנו אליה, ליוו אותנו, ואחד מהם החזיק בידו את דגל ישראל בהפגנתיות, כמחאה על כך שאנו נוסעים לגרמניה ולא לארץ ישראל. גם אני לא הייתי מאושרת מההחלטה, אך לא היתה לי בררה. ... לא חזרנו לגרמניה מפני שרצינו בכך, אלא מפני שזו היתה ההזדמנות הראשונה לעזוב את שנחאי, בתקווה שנצליח לעלות משם לארץ ישראל. ואכן כך עשינו, מיד לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. (ע' 267-265)
לאחר השחרור היגרו הפליטים היהודים משנחאי. לאחר הקמתה של מדינת ישראל נפתחה נציגות ישראלית בשנחאי, ורוב הפליטים עלו לישראל. כך עשו גם חלק מהיהודים שהשתייכו לקהילה הוותיקה בשנחאי.
כאשר השתלטו הקומוניסטים הסינים על שנחאי, ב-1949, כבר עזבו רוב היהודים את העיר. האלפים המעטים שנותרו בשנחאי, עזבו באמצע שנות ה-50. רובם היגרו לישראל או לאמריקה, אך חלק מהפליטים המבוגרים חזרו לחיות בגרמניה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 5290/20
