בתמונה נראים יהודים מועלים על רכבות גירוש באחת הערים בחבל תראקיה שביוון, שנכבשו בידי בולגריה.
תראקיה היא חבל ארץ בצפון-מזרח יוון, בו ישבו לפני מלחמת העולם השנייה כמה אלפי יהודים מתוך כ-75,000 יהודי יוון. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוון. לאחר ימים מעטים חצו כוחות צבא בולגרים את הגבול ונכנסו לחבל תראקיה.
כשנה לפני כן כבר חוקקה בולגריה חוקים אנטישמיים נגד יהודי בולגריה, הגבילה את זכותם להשכלה גבוהה ולעבודה בשירות הציבור, חייבה אותם לענוד טלאי צהוב, הפקיעה מהם רכוש, הגלתה את רוב יהודי סופיה הבירה לערי השדה, הנהיגה עבודות כפייה, העבידה יהודים בולגרים בעבודות כפייה במחנות ריכוז ואף הסכימה לשילוחם להשמדה של יהודים בעלי אזרחות בולגרית, שהתגוררו בארצות אחרות תחת שלטון גרמני. במיוחד הכבידו הבולגרים את העול על יהודי תראקיה ומקדוניה.
בינואר 1943 הגיע לבולגריה קצין האס-אס תאודור דנקר, מאנשי צוותו של אדולף אייכמן, כדי לסייע לבולגרים בגירוש 11,000 יהודים מחבלי מקדוניה ותראקיה. את הגירוש תכנן המשרד לענייני יהודים בבולגריה בראשות אלכסנדר בלב, ולמשימה זו גויסו המִנהל האזרחי, הצבא והמשטרה הבולגרים בתראקיה ומקדוניה. בפברואר חתמו הבולגרים והגרמנים על הסכם לשילוח 20,000 יהודים למחנות ההשמדה, בהם יהודי מקדוניה וצפון תראקיה, וכן יהודים בולגרים.
מעל 4,800 יהודים התגוררו ב-11 ערים בשטח תראקיה שסיפחו הבולגרים מיוון, בהן הערים קוואלה, קסאנתי, סרס, קומוטיני ודראמה שבצפון יוון. הבולגרים ערכו רשימה של יהודים אלה. כשכבשו הגרמנים את יוגוסלביה באפריל 1941, מסרו הגרמנים לבולגריה את העיר פירוט שבדרום סרביה (יוגוסלביה), והבולגרים הוסיפו לרשימת המיועדים לגירוש את פרטיהם של כ-800 יהודים מפירוט.
בתחילת מרס 1943 החלו הבולגרים לאסור את היהודים על סמך הרשימה. ב-4 במרס 1943, לפני עלות השחר, כיתרו חיילים בולגריים את העיר קומוטיני על פי הוראת הפקיד הבולגרי איליה דוברבסקי, שהגיע לעיר עשרה ימים לפני כן, כדי לארגן את הגירוש, ועל פי הוראת מפקד המשטרה המקומית. שוטרים וחיילים הוציאו את היהודים בכוח מבתיהם ולקחו אותם למחסן טבק. למחרת נאסרו במחסן זה גם יהודי העיר הסמוכה אלכסנדרופולי. מיד כשהגיעו היהודים למחסן ערכו פקידים ושוטרים חיפוש על גופם ובמטעניהם, וכל כספם וחפצי הערך שלהם הוחרמו.
ב-6 במרס הועלו יהודי קומוטיני לרכבת. 21 יהודים בשש משפחות, בעלי אזרחות טורקית, ספרדית או איטלקית, שוחררו מהשילוח. כשעברה הרכבת בערים נוספות, נוספו אל השילוח היהודים שהתגוררו באותן ערים. ליד גבול בולגריה השתנה רוחב המסילה, והמגורשים נאלצו לעבור לרכבת אחרת, והועלו על קרונות משא פתוחים. לאחר מכן שוב הועברו לרכבת משא.
היהודים מקומוטיני ומקסאנתי הובאו למחסן טבק שהוסב לאתר כינוס בעיר הבולגרית דופניצה. כל שאר המגורשים מצפון יוון נשלחו לעיר הסמוכה גורנה דז'ומאיה (כיום בלאגבראד). קרוב ל-1,400 יהודים נכלאו בתנאים קשים מעל 10 ימים. אנשי הקהילה היהודית המקומית ניסו לסייע למגורשים, אך מפקד המחנה אסר על מגע עם המגורשים. היהודים המגורשים נותרו מבודדים במחסן, וחבילות המזון והבגדים שנאספו בקהילה היהודית המקומית לא הגיעו אליהם.
ב-19 במרס הועלו העצורים בגורנה דז'ומאיה על רכבת. על הרכבת הועלו גם כ-700 יהודים מגורנה דז'ומאיה עצמה. הרכבת נסעה צפונה, אל סופיה, בירת בולגריה. שם עצרה הרכבת ואספה עוד כ-150 יהודים מפירוט. המגורשים הוסעו צפונה בקרונות פתוחים, בתנאי החורף הקשים. לבסוף הגיעה רכבת הגירוש אל התחנה האחרונה בשטח בולגריה: עיר הנמל לום השוכנת בצפון בולגריה, על גדת הדנובה, על גבול רומניה. המגורשים נותרו נעולים ברכבות במשך יום או יומיים עד שהועלו על ארבע ספינות. הספינות הפליגו לווינה תחת שמירה של שוטרים בולגריים ותחת פיקוד גרמני. סמוך לווינה הטביעו הגרמנים את אחת האוניות, וכל היהודים שהיו עליה נספו. עם הגעתן של הספינות לווינה דיווחו הגרמנים לבולגרים על עלות המסע, כיוון שהבולגרים הם שהיו אחראים לתשלום הוצאות הגירוש. ב-21 וב-22 במרס הורדו היהודים משלוש הספינות הנותרות והוסעו לקטוביץ שבפולין. הגרמנים גרשו יהודים אלו בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה ורצחו את כולם בתאי הגזים.
תהליך הגירוש הופעל באופן דומה ביתר ערי תראקיה: מעצר בידי בולגרים, ריכוז במבנה תעשייתי במשך ימים, ללא תנאי מחיה ראויים, החרמת רכוש, שילוח ברכבות והעברה בין רכבות שונות במהלך הגירוש, העברה שבוצעה באכזריות בידי שוטרים בולגרים ובמזג אוויר קפוא. בכל מקום אליו הגיעו היהודים בנתיב הגירוש, נעשה על גופם ובחפציהם חיפוש, רכוש נוסף הוחרם מהם, והם רעבו ללחם. כאשר ניסו קהילות יהודיות מקומיות לספק להם מזון ובגדים, לא הותר להן להעביר את הסיוע לעצורים.
עובדי כפייה יהודים רבים מבולגריה, שהועסקו בהקמת קו רכבת חדש, ראו את יהודי העיר קוואלה בדרכם בקרונות משא פתוחים ובתנאי מזג אוויר קשים. ביניהם הייתה קבוצה של כ-40 צעירים יהודים מקוואלה. כשראו את משפחותיהם, לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה שיראו אותם. הרכבות הסיעו את קרובי משפחותיהם אל מותם.
כתב החוקר נסים יושע:
מדהים עד כמה גילו הבולגרים בעניין זה כושר ארגון למופת: תוך ימים ספורים ערכו מפקד ורשימות שמיות מדויקות בגרמנית ובבולגרית של כל המיועדים לגירוש לפי משפחות, גילים, עיסוקים וכיו"ב. כמו כן ערכו הבולגרים רשימות מפורטות של הרכוש שהוחרם והועבר לאוצר הבולגרי, ארגנו את אמצעי התחבורה הנחוצים - רכבות וכלי שיט - הכינו את מקומות ריכוזם של המגורשים לפני שילוחם להשמדה ותיאמו הכול עם בעלי בריתם הגרמנים.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1BO92
