ערב מלחמת העולם השניה חיו בקרקוב כ-60,000 יהודים מתוך כרבע מיליון תושבי העיר. הצבא הגרמני כבש את קרקוב בספטמבר 1939 וכעבור כחודש הכריזו הגרמנים על קרקוב כבירת הגנרלגוברנמן - יחידת המינהל שהקימו הגרמנים בחלק מפולין הכבושה שלא סופח לרייך. מכיוון שכך ביקשו הגרמנים לפנות את היהודים מקרקוב. ממאי 1940 עד מרס 1941 גורשו מהעיר כ-40,000 יהודים, בעיקר לעיירות סמוכות. בעיר נותרו כ-16,000 יהודים בלבד.
גטו קרקוב הוקם במרס 1941 ובו נכלאו כ-18,000 יהודים מקרקוב ומהסביבה. במרס 1942 החלו גירושים של יהודים מהגטו למחנות ההשמדה אושוויץ ובלז'ץ. יהודים רבים אחרים נשלחו למחנות עבודה. אדית כ"ץ בת ה-15 היתה ביניהם. אחד הגירושים הגדולים היה ב-28 באוקטובר 1942. סיפרה אדית:
כשחזרתי בערב הסתבר שזה היה גירוש נורא אכזרי, שהרבה מהאנשים נהרגו במקום, נורו במקום, שהיו חיפושים בדירות וכל מי שהסתתר נורה במקום. ... חלק מהחולים, הרופאים הצליחו להרעיל לפני שהגרמנים הגיעו. חזרתי לגטו וראיתי שאין אמא ואין אח, אין קרובים, אין כלום.
בדצמבר 1942 חולק הגטו לשני חלקים: גטו א' יועד לעובדים ולבני משפחותיהם. גטו ב' נועד ל"לא-עובדים" ונכללו בו גם יהודים מעיירות וכפרים סמוכים. בין שני חלקי הגטו הפרידה גדר תיל, אך בתחילה הורשו התושבים לנוע ביניהם באישורו של שירות הסדר היהודי. הגרמנים העבירו עובדי כפייה יהודים מגטו א' למחנה פלשוב הסמוך.
ב-14-13 במרס 1943 חיסלו הגרמנים את גטו קרקוב באקציה ברוטלית. על האקציה פיקד מפקד מחנה פלשוב אמון גת. השתתפו בה שוטרים פולנים ואוקראינים.
ב-13 במרס הצטוו כל היהודים שנראו בעיני הגרמנים מתאימים לעבודה – כ-6,000 יהודים – לעבור מגטו א' למחנות עבודה, רובם לפלשוב. אחת מהם היתה אדית כ"ץ, שבאותה תקופה היתה חולה. סיפרה אדית:
אחד מהחברים של אבי, מהנדס בניין שהיה חוזר אחרי העבודה לגטו, היה אומר: אנחנו מתחסלים עוד מעט. כולנו נעבור למחנה עבודה. הוא היה מאיץ בי להבריא ואמר: תעמדי על הרגליים, אחרת סופך יהיה מר. והרופאים באמת עשו מעל ומעבר להעמיד אותי על הרגליים.
ב-13 במרס שוב הקיפו את הגטו המצומצם. שוב פעם היה גירוש של אלה שלא היו בריאים או שלא היו חזקים או שלא היו להם תעודות עבודה. לי היתה תעודת עבודה והייתי גבוהה ונראיתי טוב, עם קצת נייר מציקוריה [עולש]. באירופה השתמשו כתחליף לקפה בציקוריה, והחבילות האלה היו ארוזות בנייר אדום. אז קצת אדום על הלחיים והייתי נראית מצוין. מוציאים אותי למחנה פלשוב לעבודה.
על ההליכה מגטו קרקוב, ששכן ברובע פודגוז'ה שבדרום קרקוב, עד לפלשוב, מרחק כשלושה קילומטר, סיפרה רינה טרייביץ בת ה-18:
הלכה שיירה ברגל מהגטו לשמה, וכמה זמן? שעה, אולי אפילו פחות. ופולנים עמדו לשני צדי הדרך. היו כאלה שצחקו, אבל ראיתי גם פרצופים בוכים. היו פולנים שהודו בזה: יגמרו עם היהודים, אז יתחילו איתנו.
אני מגיעה עם תיק קטן כי חשבתי לברוח בדרך, וחברות טובות קיבלו אותי למיטה, תחת שמיכה וקצת בגדים מפה ומשם, גם לא להרבה זמן כי נצטווינו למסור את הבגדים.
על המגורשים נאסר לקחת את ילדיהם. היו שניסו להבריח את הילדים בתרמילי גב ובדרכים אחרות. אלה שלא הצליחו, העדיפו להישאר עם ילדיהם בגטו ולא לצאת לעבודה. היו שיצאו מהגטו, אך החביאו בגטו את ילדיהם. סיפרה שלומית אשל, שהיתה בת 13:
התכנית היתה שאנחנו מתחבאים באמבטיה בדירה. שוטר יהודי בשם ברקוביץ', כנראה שאבא נתן לו כסף, היה אמור להזיז את הארון על דלת האמבטיה. התכנית המקורית היתה שאבא יישאר בגטו, בניקיון, שבבוא הזמן יוכל להוציא אותנו מהאמבטיה הזאת, ולהעביר לצד הארי.
באמבטיה הסתתרה שלומית עם אמה ואחיה ואחותה הקטנים.
לא רציתי להיכנס לאמבטיה הזאת. נורא פחדתי ממקום סגור. מהבוקר התחילו להוציא אנשים לרחוב ולהעמיס אותם על משאיות. מי שהיה לו כרטיס עבודה, שלחו אותו למחנה פלשוב. מי שלא היה לו, שלחו לגטו ב', ששם היו החולים, הזקנים, הילדים והמוגבלים. היריות התחילו מהבוקר. מה שזז – ירו בו, אם הוא לא היה בקבוצה שיצאה החוצה [לעבודה]. אמון גת, מפקד מחנה פלשוב, הסתובב כמו מטורף בגטו וירה בכל דבר שזז, ויחד אתו כל הגרמנים.
היה לנו חלון. נשארנו עד שכל האנשים יצאו מהדירה, כי פחדנו להראות שאנחנו נכנסים לשם [למחבוא], כי אף פעם לא יכולת לדעת מי ילשין. חיכינו גם לשוטר הזה שיבוא ויזיז את הארון על הדלת. ... נורא לא רציתי להיכנס לאמבטיה הזאת ואמרתי לאבא שלי. אבא שלי אמר: את הולכת עם אמא ואת שומרת על אמא. הייתי הכי גדולה מבין הילדים, כי אח שלי [בן ה-18] יצא [לעבודה בפלשוב]. אבא אמר, אני עושה.
חיכינו שכולם יצאו מהדירה. סגרנו את החלון. ... אמא שלי אמרה שאחותי הקטנה לא תשמע את היריות. איך את יכולה לגרום לילדה שלא תשמע יריות? יורים כמו מטורפים. אז אמא שלי אמרה: או שתספרי לה סיפור או שתשירי לה שיר.
כשהילדים שלי נולדו וכשהתחלתי לשיר, כל הזמן ראיתי אותה. כשהתחלתי להקריא להם סיפור – כל פעם זה חזר אלי.
שמענו את היריות והיא מסכנה, הסתכלה עלי ולא הבינה. היא היתה תינוקת ולא הבינה מה זה, מה יורים.
כל הזמן ברקע את שומעת צעקות של גרמנים שנכנסים לדירה, יוצאים מהדירה. היתה זקנה אחת שהיה לה חדר ליד האמבטיה הזאת. כששמענו שהגרמנים נכנסים, שמענו גם יריות בתוך החדר. הבנו שירו בזקנה.
לאחר כמה שעות שמעה שלומית שמזיזים את הארון.
חשבנו שזה בטח גרמנים, זה הסוף. כי את מי שמצאו מתחבא לא שלחו לאף מקום. גמרו אותם במקום. [אבל] זה היה השוטר היהודי הזה.
איש שירות הסדר היהודי הצליח להחביא את שלומית במשאית שהגיעה לפלשוב. אמה, אחיה הקטן ואחותה הקטנה התגלו, נאסרו ונרצחו בתוך מספר חודשים.
היו שהצליחו להבריח את ילדיהם מגטו קרקוב, כפי שעשתה אמו של שמואל רוטברד. היו שהאמינו שילדם יועבר אליהם אחרי האקציה, כי כך נאמר להם, כדי לשכנעם לעבור למחנה העבודה פלשוב. סיפרה גיזלה מרקוביץ:
ילדתי ילד והנקתי אותו. נתתי לו אפילו את השם של אבא שלי. ... יום אחד מחסלים את הגטו. חשבתי: מה אני אעשה עם הילד הזה? אני יכולה ללכת עם הילד או להכניס אותו לרביר [ביתן החולים] אם [בלעדיו] אפשר לצאת החוצה. זה היה תינוק. חיכיתי עד הסוף. יום אחד קיבלו צו ואמרו לי שהילדים יבואו למחנה פלשוב ואנחנו הולכים למחנה עבודה. הילדים יבואו בטרנספורט אלינו. ככה אמרו. זה היה שקר. ובגלל זה אני ויתרתי על הילד. [אמרו לנו] לתת את הילדים לאיזה מקום, ומשם הילדים יבואו אלינו. ואני האמנתי שזה יהיה ככה. אני לא יודעת איך היה לי הכוח להתנתק מהילד. עכשיו אני ממש לא מבינה את זה. למה לא הלכתי ביחד איתו? איך עשיתי את זה? הוא היה בן כמה חודשים.
במהלך ההעברה מגטו א' למחנות העבודה, וגם לאחר תום ההעברה, נרצחו בשטח גטו א' כל היהודים שנותרו בו – יהודים שלא נועדו להישלח למחנות עבודה אלא להשמדה, אך לא התייצבו לשילוח והסתתרו. הם נורו למוות בתוך הבתים, בחצרות וברחובות. כדי לגלות את היהודים המסתתרים, פירקו הגרמנים קירות, חיפשו בעליות גג, הציפו מרתפים במים והעלו בתים באש. כל מי שהתגלה, נרצח במקום.
למחרת, ב-14 במרס, חוסל גטו ב'. כל יושביו רוכזו בכיכר זגודה. עשרות מהם הועברו לפלשוב. מבין הנותרים נרצחו בין 700 ל-2,000 בשטח הגטו ובסמוך לו. היתר - הזקנים, החולים ורופאיהם, וכן הילדים מגטו א' וכמה הורים שסירבו להיפרד מילדיהם - גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בתמונה זו מצולמים ככל הנראה קבוצה של יהודים מבין יושבי גטו ב', בדרכם האחרונה.
לאחר שילוחם ההמוני של תושבי הגטו להשמדה ולמחנות עבודה, הוטל על חברי היודנרט, שלא צורפו לגירוש לאושוויץ, ועל אנשי שירות הסדר היהודי, לאסוף את גופות הנרצחים שהתגוללו ברחובות הגטו. לאחר מכן הובאו אל שטח הגטו מדי יום צעירים יהודים ממחנות לעבודת כפיה, בעיקר ממחנה פלשוב, כדי לנקות את שטח הגטו-לשעבר, למיין חפצים שהותירו המגורשים מאחור ולהעבירם לשימוש הגרמנים. אחד מעובדי הכפיה האלה היה אברהם שמידט לויט בן ה-18. סיפר אברהם:
נפלה בחלקי הזכות שבחרו בי להיות בקומנדו (יחידת עובדים) שחוזרת מפלשוב לחסל את גטו ב' ובוודאי גם את גטו א'. ... ההבנה היתה שאיפה שהיה בית החרושת "אפטימה" של שוקולד בגטו עוד לפני המלחמה, שבאזור של המפעל שמה, עושים מחנה של הרכוש, ריהוט, כל החפצים, בגדים, כסף וזהב, מה שעוד נשאר. במילים אחרות, [לפנות לשם] את כל התכולה של כל בן אדם וכל הבית שלו. זאת היתה כביכול הכוונה, כשאנחנו באים לשמה. אבל כשנכנסנו לדירות, לפני שהספקנו להוציא כיסא או שולחן, ומצאתי את ... היהודים ההרוגים, שירו בהם כך שהכדורים עברו ... אל הגמרא ... וזה היה היהדות הכי יפה של קרקוב, אנשים טהורים. ... זה היה בשבילי הטרגדיה הכי גדולה בתור בחור צעיר. ... העיניים ראו, הידיים סחבו, אספנו את כל המתים על עגלות והבאנו למעלה אחרי זה לפלשוב לבור המפורסם ששרפו אותם, דרך אגב עם פסולת נייר.
התצלום נמצא בתוך אלבום צילומים של קצין גרמני ששמר צילומים מהמערכה בפולין ומהמערכה בצרפת.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4832
