לאחר פירוק צ'כוסלובקיה והשתלטות גרמניה על צ'כיה, במרס 1939, הוקמה סלובקיה כמדינה עצמאית, גרורה של גרמניה הנאצית. האנטישמיות בה גאתה לאחר הגעתם של פליטים יהודים מאוסטריה, שסופחה לגרמניה הנאצית עוד במרס 1938. באותה עת היו בסלובקיה כ-90,000 יהודים מתוך כ-2.7 מיליון תושבים. יהודים בסלובקיה הותקפו, גורשו להונגריה ורכושם נבזז.
ביולי 1940 הוחשה החקיקה האנטי-יהודית בסלובקיה. עסקים יהודיים הוחרמו, מפעלים בבעלות יהודים הועברו לבעלים לא יהודים ורכוש פרטי יהודי הוחרם. ב-1941 גויסו יהודים ליחידות עבודה בצבא הסלובקי ("הגדוד השישי"). בקיץ 1941, כשהצטרפה סלובקיה למלחמה לצד גרמניה נגד ברית המועצות, הוחמרה החקיקה האנטי-יהודית. על היהודים נאסר להיכנס למוסדות ציבור רבים והם חויבו לענוד על זרועם סרט צהוב ועליו מגן דוד. בספטמבר 1941 פורסמו חוקים שהגבילו את היהודים בדומה לחוקי נירנברג בגרמניה. בדצמבר נאסר עליהם להתאגד, הוטל עליהם עוצר, וניתנה הוראה לגרש מהבירה ברטיסלבה את 15,000 יהודיה. במרס 1942 הועברו כמעט מחצית מיהודי ברטיסלבה לערים אחרות בסלובקיה או נשלחו למחנות עבודה.
חודש קודם לכן, לאחר ועידת ונזה, ביקשו הגרמנים מהסלובקים לגרש 20,000 צעירים יהודים בטענה שהם מבקשים להקים יישובים חדשים עבור היהודים. הסלובקים הסכימו, אך חששו שבסלובקיה יושארו גם יהודים שאינם בגילי העבודה, ולכן דרשו גירוש כל היהודים מסלובקיה. הושג הסכם בדבר גירושם של 60,000 יהודים, וככל הנראה הוחלט לאחר מכן להגדיל את מספר המגורשים ולגרש את כל יהודי סלובקיה. הגרמנים דרשו מהסלובקים תשלום על כל יהודי, לשם כיסוי עלות הגירוש.
ב-25 במרס 1942, יום רביעי אחרי הצהריים, גורשו 997 יהודיות מפופראד שבסלובקיה לאושוויץ. היה זה הגירוש ההמוני הראשון של יהודים לאושוויץ. חלק מהמגורשות היו צעירות יהודיות מפולין, שעם הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939 שלחו אותן הוריהן לסלובקיה, במחשבה שכך יצילו אותן מהכיבוש הגרמני. חלק מהיהודיות המגורשות הועברו מיישובים אחרים בסביבה לפופראד, ושם רוכזו בתחנת המשטרה המקומית. רבות מהן היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, אך היו גם בשנות העשרה לחייהן, כולל בנות 15. סיפר ארטור הניג, ששתיים מאחיותיו, מגדה ואירנה, נשלחו בשילוח זה:
קיבלתי הודעה מהבית ששתי אחיות שלי נמצאות בפופראד במחנה. זאת היתה הכנה לדפורטציה [גירוש]. במרץ התחילו עם הדפורטציות של הבחורות היהודיות. תפסו אותן, ובפופראד הן היו כמה ימים ומשם בקרונות העבירו אותן לפולניה. אז קיבלתי מכתב מהבית, תיכף נסעתי לשמה, ובאמת נפגשתי איתן ודיברתי איתן דרך הגדר. הן היו בקסרקטין [מבנה צבאי]. קניתי להן כמה מצרכים קטנים שהיו חיוניים להן. באנו בבוקר והיינו שם עד אחרי הצהריים. בשלוש, ארבע אחרי הצהריים, ראינו איך הן מועברות מן הקסרקטין לתחנת הרכבת, הבחורות המסכנות, במשמר של המשטרה הסלובקית. הלכו ככה, שורות-שורות, כמה בשורה אחת, לפניהן ובצידיהן ומאחוריהן שוטרים מזוינים. אנחנו עמדנו כמה חברים מהצד, וזה היה מראה עצוב מאד, וכאב לנו מאד. ומאז, מובן מאליו, לא ראיתי את האחיות שלי.
סיפרה לאה הולצברג מפופראד:
הודיעו שכל הבחורות שהיו בנות 25 צריכות להתייצב לפני בית המשפט הגדול, שהן צריכות לקחת תרמיל, גם זוג נעליים ובגדים, ואוכל לשלושה ימים. אמרו שמי שלא יופיע, אז ייקחו את ההורים במקומם, ואמרו שאנחנו מגויסים לנסוע ל[חבל] שלזיה [בפולין], שהיה שם בית חרושת "ביטאה" לנעליים. ... כי הם זקוקים להרבה נעליים כדי לעבוד. אז לא ידענו על מחנות ריכוז ומחנות השמדה.
לאה סיפרה על הפרידה מההורים ומהדודים:
אני רואה אותם כמו עכשיו, שהם עמדו כולם בסלון בשורה אחת, ואנחנו עברנו ככה עם התרמילים מאחד לאחד עם נשיקה ועם חיבוקים. היה בכי גדול, וכשיצאנו זה עוד זמזם לי באוזניים. אחותי היתה אתי, ואבא אמר לנו: "תזכרו, אל תהיו אף פעם בשורה הראשונה, השניה והשלישית, אבל גם לא בשורות האחרונות, אלא תמיד תשתדלו להיות באמצע." ... ההורים הביאו אותנו עד לבית המשפט, ושם הם עמדו עם יתר ההורים עד שצעדנו למחנה.
היינו צריכים להתייצב לפני בית המשפט, ועמדנו שם עד שתיים, עד שכולם הגיעו. האס-אס הזה אמר לנו לעמוד בחמישיות, וככה, בחמישיות, בשיירה, הלכנו דרך כל העיר, כי בסוף העיר היה מחנה צבאי של חיל הרגלים של צ'כוסלובקיה. את המחנה הזה פינו והכניסו אותנו לשם, למחנה.
לא ידענו על מחנה ריכוז, לא ידענו על השמדה ועל הריגה, לא הגיעו אלינו שמועות.
הגענו למחנה הצבאי. היינו שם אולי שבוע ימים, מפני שכל פעם באו מערים אחרות, עד שהיינו אלף בנות. ... עשו הסגר בעיר ולקחו אותנו בחמישיות שוב דרך כל העיר עד לתחנת הרכבת. ...
הכניסו אותנו לקרונות של בהמות, קרונות סגורים. בתוך הקרון הזה היתה דלת גדולה משני הצדדים. מצד אחד היה קש, ובאמצע היו דליים ריקים. תיכף זה לא מצא חן בעינינו. ... הכניסו לכל קרון אולי ארבעים או חמישים בנות.
אני הייתי עם אחותי. נסענו ופתאום שמענו שמדברים פולנית כשהרכבת עצרה. תסלחו לי, הדליים היו מלאים, אז ביקשנו לפתוח את הדלת כדי לרוקן את זה, כי זה כבר עלה על גדותיו וזה כבר גלש לקרון. הם פתחו ונתנו לנו לצאת ולשפוך את זה. ...
לא נתנו לנו מים ולא שום דבר. ... היה שם מין חלון פתוח כזה, שהיו שם רשתות, אז דרך שם הסתכלנו כדי לראות איפה אנחנו נמצאים. שמענו פולנית אבל לא ידענו איפה אנחנו וגם לא ידענו מה זה אושוויץ. בדרך בכינו, צעקנו, אבל לא עזר לנו שום דבר. לאיש לא היה אכפת מאיתנו. ...
שכבנו על הקש. היה לנו קר, אז הצטמצמנו כדי שיהיה לנו חם יותר. פתאום הקרון נעצר והדלתות נפתחו. שמענו צעקות "Loss! Loss! Loss! Raus! Raus! Raus! ". כשהסתכלנו לכיוון השדה שהיה גדול ראינו בחורים עם לבוש כחול לבן, עם פסים. הם סימנו לנו, אבל אנחנו לא הבנו מה זה וחשבנו שאנחנו בבית חולים של חולי נפש, ואלה הם אנשים חולי נפש. ככה הם היו נראים לנו.
(ארכיון יד ושם, 7571435 )
גם ורה ולנר, מהמעטות ששרדו משילוח זה, סיפרה:
עם הטרנספורט הראשון לאושוויץ בכלל לא ידענו מה זה. אני מהאלף הראשון [שנשלחו לאושוויץ], אז לא יכולנו לשמוע.
(ארכיון יד ושם, 3565386)
הרכבת ובה המגורשות הגיעה לאושוויץ למחרת היום, יום חמישי, 26 במרס 1942. אלף היהודיות נשלחו לעבודות כפייה בבניית המחנה ובהרחבתו לשם הכנה לתפקיד מחנה השמדה. מבתים חמים ואוהבים נקלעו הנערות והנשים הצעירות לתנאים רצחניים. הן חיו בהשפלה מתמדת, כל גופן גולח, הן הועמדו בעירום, עברו מסדרים ממושכים בקור ובשלג, בכותונת דקה, ועבדו בעבודת כפייה בבוץ כשהן יחפות, תוך רעב מתמיד ואיומי מוות יומיומיים. בתוך פחות משנה כבר היו רובן מתות.
אביה של לאה הולצברג, אמה ואחותה נרצחו באושוויץ. כמעט שלוש שנים עבדו ורה ולאה בעבודת כפייה בתשלובת מחנות אושוויץ. הן חיו בתנאי רעב מתמיד ובסכנת חיים בלתי פוסקת, כשסביבן נרצחות ונספות חברותיהן וקרובותיהן ללא הרף מרעב, מחלות וקור.
בינואר 1945 הוצאו ורה ולאה מאושוויץ לצעדת המוות. לאה סחבה חברה חולה על הגב. ורה ולאה הגיעו למחנה ראוונסבריק ושוחררו בנוישטט-גלבה, בצפון מזרח גרמניה.
* * *
תמונה זו צולמה בפרשוב שבסלובקיה ב-20 בדצמבר 1941, כשלושה חודשים לפני הגירוש לאושוויץ. בתמונה מופיעות שש האחיות לבית הניג. הן נולדו בכפר קריז'ובאני, ליד פרשוב שבמזרח סלובקיה, ולפני השואה התגוררו בפרשוב עם הוריהן משה-מוריץ ואליזבט ועם אחיהם פרנטישק וארטור.
מימין:
יולנה הניג נולדה ב-1927 והיתה בין הנערות היהודיות הראשונות שגורשו לאושוויץ ב-1942 (אם כי ככל הנראה לא גורשה בגירוש הראשון של 25 במרס 1942). יולנה היתה באושוויץ כמעט שלוש שנים ושרדה את השואה. יולנה היא היחידה מבין שש האחיות המופיעות בתצלום ששרדה את השואה.
רגינה פרידמן לבית הניג נולדה ב-1916. היא גורשה ב-1944 מהונגריה לאושוויץ ונספתה עם בנה פטר בן השנתיים. בשואה נספה גם בעלה של רגינה, ווייטק, שהיה סטודנט לרפואה.
מגדה-דבורה הניג נולדה ב-1923. היא ואחותה הצעירה אירנה היו במשלוח הראשון לאושוויץ ב-25 במרס 1942. מגדה נספתה באושוויץ לאחר כשנה.
אנה (נולדה בשנת 1917) ואילונה הניג (נולדה ב-1912) הסתתרו יחד ליד פרשוב אך נתפסו, גורשו לאושוויץ ונספו.
אירנה הניג נולדה ב-1921. היא גורשה לאושוויץ עם אחותה הגדולה מגדה, במשלוח הראשון ב-25 במרס 1942, וכמו מגדה, גם היא נספתה באושוויץ לאחר כשנה.
אחיהן של השש, ארטור הניג, נולד ב-1920. הוא שרד את השואה במחנות עבודה בסלובקיה, במסגרת הגדוד השישי בצבא סלובקיה, ועם פרוץ המרד הסלובקי הצליח לעזוב את עבודת הכפיה והצטרף לפרטיזנים שלחמו נגד הסלובקים והגרמנים. עם דיכוי המרד הסלובקי בחורף 1945-1944 שרד ביערות עם קבוצת פרטיזנים בלחימה, בבריחה ובמסתור. ב-1949 עלה ארטור לישראל והיה מהנדס תשתיות מים.
בשנת 1956 מסר ארטור דפי עד להנצחת זכרן של אחיותיו רגינה, מגדה, אנה, אילונה ואירנה, וכן לזכר אחיו פרנטישק, אמו אליזבט ואביו משה-מוריץ שנרצחו בשואה.
* * *
מבין כאלף המגורשות בשילוח זה שרדו רק כעשרים את השואה. אחת מהן, רנה קורנרייך גליסן, פרסמה את קורותיה בספר שתורגם לשפות רבות. ניצולה אחרת, אדית פרידמן גרוסמן, נפטרה בטורונטו ביולי 2020, בגיל 96. אחותה הגדולה, שגורשה עמה, נספתה בשואה.
בתחנת הרכבת בפופראד, ממנה נשלחו אלף הנערות והנשים, הוקם לוח זיכרון להנצחת המגורשות הראשונות.
בתוך כחצי שנה משילוח ראשון זה ב-25 במרס 1942, גורשו כ-58,000 יהודים מסלובקיה. רוב המגורשים נשלחו לאושוויץ, למיידנק ולמחנות וליישובים באזור לובלין. השילוחים נפסקו באוקטובר 1942 והתחדשו בקיץ 1944. עד שחרור סלובקיה בידי הצבא האדום באביב 1945 נשלחו להשמדה כ-70,000 מתוך 90,000 יהודי המדינה.
