בין מלחמות העולם חיו בבנדז'ין כ-21,000 יהודים, כמחצית אוכלוסייתה. רובם עסקו במלאכה זעירה, בעיקר בחייטות. ימים מעטים לאחר פלישתם לפולין כבשו הגרמנים את בנדז'ין. הם שרפו את בית הכנסת, פגעו בעשרות בתים סמוכים ורצחו עשרות יהודים. הם ציוו על היהודים להתייצב לעבודות כפייה, ולעתים אף חטפו אותם ללא התרעה ושלחו אותם לעבודות כפיה בגרמניה.
היודנרט ניסה להילחם בתופעה זו. הוא החל לעסוק בארגון משלוחים אלו בעצמו, כדי שהיהודים יוכלו להתארגן מראש, להיפרד ממשפחתם ולהכין בגדים ומזון, ולא יחטפו מהרחובות ומהמפעלים בלי שאיש מבני משפחתם לא יידע מה קרה להם ולא יספיק להיפרד מהם. בנוסף פעל היודנרט להקמת "שופים" - סדנאות ומפעלים, בעיקר לייצור ביגוד ורהיטים - מתוך תקווה שיהודים שיעבדו באופן שיועיל לגרמנים, יהיו מוגנים מגירוש. יהודי בנדז'ין נאבקו על מקומות העבודה בשופּים בתקווה להימנע מגירוש.
בין שופים אלו היו השופּים לתפירה ולסנדלרות של הגרמני אלפרד רוסנר. ב-1942 העסיק רוסנר בשופים שלו יותר מ-10,000 יהודים. צילום זה צולם במתפרת רוסנר, ובו מופיעים חלק מעובדי המתפרה. על השלט כתוב בגיר:
קבוצת תופרים בבית המלאכה רוסנר, בנדז'ין, 4 במרס 1941.
מבין החייטים המופיעים בתצלום ידועים שמותיהם של דרזנר דרקסלר, מריה נוימן, נתן ויגננסקי, איצק פילה, משה גולדברג, בבלי וץ, אביגדור אדלה, שילר וקסלמן, יוסף וולקן, הרש יעקובוביץ, מאייר ומן, וכן שריל.
ממאי עד אוגוסט 1942 גורשו לאושוויץ אלפי יהודים מבנדז'ין. ביוני 1943 בוצעה סלקציה ביהודי בנדז'ין ושוב נשלחו אלפים להשמדה באושוויץ. באוגוסט 1943 ביצעו הגרמנים אקציית חיסול בבנדז'ין. רוסנר דאג לרווחת עובדיו והזהיר אותם מפני גירושים קרבים. הוא פעל להצלת יהודים, סייע ליהודים שברחו מן הבונקרים, והסתיר אותם בבתי המלאכה שלו.
בסוף 1941 התחילו אסתר טרופאור (לימים ניר) ובני משפחתה לעבוד בשופ של רוסנר. סיפרה אסתר:
קיבלנו תעודות שאנחנו נחוצים לעבודה בשביל הגרמנים. בית החרושת גדל ועבדו שם הרבה אנשים. תפרתי כפתורים. לנו היה קצת יותר אוכל כי עבדנו. רוסנר גם דאג שיהיה לנו קצת יותר אוכל.
באקציית החיסול של גטו בנדז'ין באוגוסט 1943 הסתתרו אסתר ואלה מבני משפחתה שעדיין שרדו. סיפרה אסתר:
גיסי היה בשופ של הבגדים ורוסנר אמר שיותר טוב שאחותי עם הילד יהיו בשופ של הנעליים, שאפשר שם יותר להסתיר אותו. אחותי עברה לשם.
רוסנר הזמין את אסתר אל ביתו ודיבר על לבה שתעבור לווינה בחסות מסמכים מזויפים של גרמניה נוצריה. אסתר סרבה להשאיר את בני משפחתה מאחור, אבל רוסנר אמר: "לא בא בחשבון, ההורים דורשים את זה, וכך גם האחים, והכל מסודר, בבוקר יבוא פולני עם הניירת." אסתר הוברחה מפולין ולאחר תלאות שרדה את השואה.
יצחק נוימן, שהיה חבר מחתרת השומר הצעיר בבנדז'ין, העביר ילדים למפעליו של רוסנר. חלק מילדים אלה שרדו את השואה.
אדוארד רטמן עבד בעיר אולקוש בשופ של רוסנר, שם ייצר בגדים עבור הצבא הגרמני. סיפר אדוארד:
ערב חיסול גטו אולקוש עמד רוסנר על כך שכל אלה שעבדו למענו באולקוש, יעברו למפעליו בבנדז'ין, כך הגעתי לשופ של רוסנר בבנדז'ין. הייתי אחראי על קליטת חומר גלם. רוסנר הגיע לשופ לעתים קרובות. כולם הפגינו כלפיו אמון וכבוד, ואני יכול אפילו לומר, אהבה!
דודתי רחלה גלייטמן הגיעה לבנדז'ין. ללא תעודת עובד, היא עמדה בפני גירוש. היא היתה אחות במקצועה. ניגשתי לרוסנר באחד מביקוריו, הסברתי לו את המצב וביקשתי את עזרתו. בלי היסוס פנה רוסנר למפקח העבודה והנחה אותו להעסיק את רחלה בתור אחות באחד השופים שלו.
כולנו ידענו שהוא מימן את המחתרת היהודית בעיר. בכספו הוברחו יהודים להונגריה ורומניה.
באוגוסט 1943, עם חיסול גטו בנדז'ין, עמדו פועליו של רוסנר על רציף הרכבת, מחכים לגירושם למחנות ההשמדה. עוזריו של רוסנר הצליחו להבריח חלק מהם בחזרה אל השופים וכך להציל את חייהם. יוכבד שווימר (לימים גלילי) בת ה-15, פקידה בשופ, סיפרה על אקציית החיסול:
הלכנו, מסה של בני אדם, מסודרים בשישיות. צעדנו אילמים ומאובנים מתוך אימה, פחד. מטרים ספורים מתחנת הרכבת, בה חיכתה כבר רכבת הטרנספורט עם קרונותיה, הופיע רוסנר. הוא חיכה בשולי המדרכה, כאילו מחכה למשהו. כשעברה השישיה שלנו הצביע עלי לאיש האס-אס ואמר שאני חיונית לו לחיסול המפעל. אחזתי ביד אחותי וזו אחזה ביד בת דודתי, ובידה של בת דודתי נאחזו שלוש הבנות בשרשרת. התחיל דין ודברים בין רוסנר ואיש האס-אס. האס-אס הסכים שרק אחת – וזו אני – אצא, ואני לא הסכמתי לצאת בלי אחותי לפחות. החמישיה בשרשרת נאחזה בי כבקרש הצלה. זזתי אך לא הרפיתי מידה של אחותי. הדרמה הזאת נמשכה אולי דקה אחת בלבד, אך לי זה נראה כמו נצח. התחילה מהומה – מכות, דחיפות, יריות – ותוך כדי כך הצליחה לצאת כל השישיה. עד היום אינני מבינה איך כל זה קרה. אנשיו של רוסנר חיפו עלינו, הנמלטים, וחיש מצאנו מסתור במשרדים של המפעל.
קרולה בוים שרדה במסתור את אקציית החיסול של גטו בנדז'ין:
הגיע יום שלא יכולתי יותר, ואז ללא מחשבה רבה יצאתי בחושך. פניתי למשפחת פולנים שגרו בבית שבו גרנו לפני שגירשו אותנו לגטו. הם ראו אותי, פחדו, רעדו, פחדו לדבר אתי, ודחו אותי. כך נשארתי ברחוב. ואז כבר חשבתי להחלטתי להסתכן וללכת לדירתו של רוסנר.
נראיתי נורא: מלוכלכת, פצועה ברגליים, מבוהלת. את הדלת פתחה עוזרת הבית שלו. הצגתי את עצמי, ביקשתי ללון בדירתו ושאלתי האם יש יהודים בשופ. רוסנר יצא מחדרו, נעמד במרחק, אמר שיש יהודים בשופ ובפשטות אמר שאני יכולה להתרחץ, לאכול, וביקש מהעוזרת לעזור לי. הבטיח להביא אותי למחרת בבוקר לשופ, וכך עשה.
הוא ראה שאני רועדת מקור ושאין לי ז'קט; הוריד מעצמו ז'קט כחול ואותו לבשתי עוד הרבה זמן אחר כך.
בהמשך 1943 נעצר רוסנר בידי הגסטפו והוצא להורג. ב-1995 הכיר יד ושם ברוסנר כחסיד אומות העולם.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 69go9
