בסוף אוקטובר 1938 החלו הגרמנים לעצור אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה ולגרשם לפולין. הגירוש היה אלים ומהיר. משפחות יהודיות הוצאו מבתיהן באישון ליל, הוצעדו ברחובות קילומטרים, אולצו לשהות ללא שינה במשך הלילה בתחנות רכבת, לעתים תחת כיפת השמיים ובגשם, ולבסוף הועלו על רכבות והוסעו אל גבול פולין. ליהודים לא ניתנה שהות לארוז חפצים וביגוד מעבר לצורכי מחייה בסיסיים. יהודים שלקחו חפצים כבדים – פרוות לחורף או חפצי ערך – ולא עמדו בתלאות הצעדה אל תחנת הרכבת, נאלצו להותיר את החפצים מאחור, ואלה הוחרמו על ידי החיילים והשוטרים הגרמניים החמושים שליוו את הצעדה במכות ובאיומים.
היהודים חצו את הגבול אל פולין ורוכזו באסמים ובמבנים חקלאיים, רובם באזור עיירת הגבול זבונשין. הם שכבו לישון על קש באורוות. רבים לא יכלו לעצור בעד הבכי נוכח מצוקת הקשישים, הנשים, הילדים והחולים שביניהם. רבים לא יכלו לישון באוויר המחניק ויצאו לישון בחצרות, תחת כיפת השמיים. בין המגורשים היו קשישים שמתו תוך כדי הגירוש. היו שהתאבדו. רבים נשלחו מזבונשין לבתי חולים. כתב דן גלברט:
המקלט: אורוות סוסים נטושה. המיטה - הקרקע העירומה. מים דלוחים מרווים את הצמא. המזון – לחם יבש. הקבוצה הקטנה של קיבוץ עליית הנוער מקלן פותחת בשיר וכל שאר הצעירים מצטרפים למקהלה בקול זמרה חשאי. חוג המזמרים הולך ומתרחב. גם קשישים מתקרבים ומקשיבים. הנגון היהודי הנוגה והנועז משכך את היבבות, וקול הבכי שבבית הנתיבות האפלולי קם לדממה. סמוך לנו עומד איש זקן, עיניו אדומות מדמעות המרטיבות את משקפיו, ואולם פיו מחייך מתוך בכיו והוא מנענע לנו בראשו: שירו, שירו נא, ילדים יקרים, דברו שיר! ימים קשים הגיעונו.
אבא הטוב, הקפדן, הכל יכול, הפך פתאום ונעשה כה רך, כה עייף ונבוך, עד כי לא עצר כח, כשאחד משומרי המחנה הגסים נתן עליו בקולו. זקנה קפצה עליו, שערו הלבין, קומתו הזקופה נתכופפה וראשו שח. אבי המסכן! לא היה לאל ידו לעזור לאמא. ימים שלמים ישב על מקומו, שקוע בהרהוריו-חיטוטיו מבלי דבר דבר. אך רגלי הצעירות היו קלות וזריזות. כל היום רצתי, עמדתי בתור הארוך, השתמשתי במרפקי הרכים כדי להשיג דבר מה טוב בשביל אבא ואמא. אבל לעצור בזרם דמעותיה של אמא לא יכולתי, לא! להפך, נראה היה שעמלי ומאמצי עוד מגבירים אותן, וביום מר ונמהר אחד – אותו לא אשכח לעולמים – מצאתי גם את אבא בוכה ומתייפח. (ילקוט מורשת, תשכ"ד)
רבים מהמגורשים היהודים מגרמניה לזבונשין חיו עשרות שנים בגרמניה. רבים מהם אף נולדו בה ולא ידעו כלל פולנית. על כן, גם את התכתבויותיהם ניהלו בגרמנית. חלקם הצליחו לצאת מזבונשין לאזורים אחרים בפולין והתכתבו ביניהם. במכתביהם דנו בעיקר בקורסים מקצועיים, עבודות דחק, החיפוש אחר מזון והצורך להצטמצם מבחינה כלכלית. בגלויותיהם עלה תכופות גם נושא ההכשרות החלוצית והנסיון להשיג אשרות הגירה לארץ ישראל - או לחילופין, לבריטניה.
עד סוף 1938 לא הורשו רוב הפליטים לעזוב את זבונשין ולעבור לאזורים אחרים בפולין. שלטונות פולין קיוו שעקב ריכוז המגורשים היהודים ליד הגבול יילחצו הגרמנים ויפתחו במשא ומתן, בסיומו יתאפשר ליהודים לשוב לגרמניה. רבים מהעקורים היהודים בזבונשין פנו לקרובי משפחה במדינות שונות, בעיקר בארצות הברית, וביקשו סיוע בהשגת אשרות הגירה. היו שכתבו לקרוביהם בארץ ישראל וביקשו מהם לפנות אל שלטונות המנדט הבריטי ואל משרדי הסוכנות היהודית בבקשה למתן אישורי הגירה. היו שביקשו להגר לשנחאי שבסין, שבאותה תקופה היתה כבושה בידי יפן, וכדי להיכנס אליה לא היה צורך באשרה. חלק ממבקשי האשרות נענו, וקשישים מעל גיל 65 הורשו לעזוב את זבונשין ולעבור לאזורי מרכז פולין, כפי שכתב מקס קארפ, ממגורשי זבונשין, לבן דודו באמריקה, "אבל 95% מאיתנו עדיין תקועים כאן."
החזקת המגורשים בזבונשין תחת פיקוח משטרתי עוררה מחאות. תושבי זבונשין נענו לקריאת ראש העירייה וסיפקו למגורשים מים חמים ומזון. העקורים הקימו מוסדות סיוע הדדי בזבונשין והסתייעו בתושבי האזור, בארגונים יהודיים פולניים ובארגוני סיוע יהודיים עולמיים כגון הג'וינט. הם הצליחו להפוך קבוצת מגורשים שנמצאה במצב רוחני וגופני קשה, לקבוצה מגובשת שפעלה בנחישות כדי לשפר את תנאי חייה.
בהדרגה אפשרו שלטונות פולין יציאת יהודים מזבונשין. בינואר 1939 הסתיים המשא ומתן בין פולין לגרמניה. עד אז נקלטו חלק מהמגורשים בבתיהם של חברים ובני משפחה בפולין. מגורשים אחרים הורשו לחזור לגרמניה על מנת לסגור את עסקיהם, בתנאי שישובו לפולין לאחר מכן.
במהלך אביב וקיץ 1939 היגרו חלק מהפליטים לבריטניה במסגרת מבצע הקינדרטרנספורט. באביב 1939 התקבלו חלקם, בעיקר הצעירים שבהם, לקבוצות הכשרה ציוניות וחלוציות. חלק מהמגורשים שהצליחו לעזוב את זבונשין לאזורים אחרים בפולין, הצליחו מאוחר יותר לעזוב את פולין ולהגיע לשטחי ברית המועצות, שם שרדו את השואה.
ביולי 1939 היו בזבונשין כ-1,400 יהודים עקורים. בסוף אוגוסט 1939, יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו בזבונשין עשרות בודדות של יהודים עקורים. עם פלישת הגרמנים בספטמבר 1939 ברחו רבים מפליטי זבונשין, כולל חלק מחברי קבוצות ההכשרה, למעמקי ברית המועצות. הם חיו בתנאים קשים ורבים מהם נספו. חלק מהשורדים עלו לארץ ישראל במהלך המלחמה או אחריה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 3465/2
