עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה גברה האווירה האנטישמית במערכת החינוך הציבורי. יותר ממחצית בני הנוער היהודיים שעזבו את הלימודים התיכוניים לפני בחינות הבגרות, עשו זאת עקב אנטישמיות מצד מנהלים, מורים ותלמידים אחרים. בהדרגה בחרו ילדים יהודיים רבים לעזוב את בתי הספר הכלליים וביקשו ללמוד בבתי ספר יהודיים נפרדים.
ב-1934 הוציאה הממשלה במדינת וירטמברג שבדרום גרמניה את היהדות ממערכת השעות הממלכתית. ב-1935 ביטלה הממשלה את הפיקוח על תכני החינוך היהודי והותירה את האחריות על פיתוח והוראת תכנים אלה בידי המורים והפדגוגים היהודים, ובידי הקהילות היהודיות. מדינת וירטמברג לא מימנה מוסדות חינוך נפרדים ליהודים, והיה על הקהילות היהודיות לממן בעצמן בתי ספר יהודיים נפרדים. במדינת וירטמברג יכלו צעירים יהודיים להמשיך ללמוד בנפרד רק במעון החינוך הכפרי (Landschulheim) בעיירה הרלינגן (כיום רובע בעיירה בלאושטיין).
בהרלינגן חיו עשרות בודדות של יהודים, שמבחינה קהילתית השתייכו לקהילה היהודית של העיר אולְם הסמוכה. בשנות השלושים פעלו בהרלינגן שלושה מעונות ילדים יהודיים. אחד מהם נסגר עם עליית הנאצים לשלטון, ב-1933. השני נסגר ב-1936. מוסד חינוכי שלישי שפעל בהרלינגן היה "מעון החינוך הכפרי", שהמשיך לפעול עד ערב מלחמת העולם השניה.
בשנת 1926 ייסדה אנה אסינגר בהרלינגן את מעון החינוך הכפרי, כמוסד חינוכי לילדים יהודים ונוצרים כאחד. היה זה בית ספר פרטי בפיקוח ממשלתי, בית ספר שניסה לשלב בין חיים יהודיים לחינוך אירופאי-הומניסטי, בדגש על חינוך לסובלנות ולאחריות אישית. בית הספר כלל כיתות של בית ספר יסודי וכן כיתות ראשונות של בית ספר תיכון במגמה רפורמית וריאלית. עד שנת 1930 הרחיבה אסינגר את בית הספר התיכון עד כיתה י', אך עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה להפסיק לקדם את תכניתה להגיע למעמד של תיכון שמעניק תעודות בגרות, וכן נאלצה להיפרד מתלמידיה הנוצרים. היא היגרה לאנגליה ובית הספר עבר להנהלתו של המורה והמחנך הוגו רוזנתל (יוסף ישובי). רוזנתל היה פעיל ציוני וב-1925 עלה לארץ ישראל והיה מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. ב-1929 חזר רוזנתל לגרמניה ולימד בבית ספר יהודי בברלין. ב-1933 עבר להרלינגן ושם חינך בהשראת שיטות החינוך של פסטלוצי ומונטסורי. לימים כתב רוזנתל:
ניהלתי את המוסד בנסיבות שאין לתאר שליליות מהן להצלחת עבודה חינוכית פוריה: באווירה של מתיחות בלתי פוסקת ובדאגה תמיד מה יילד יום. ... כל אחד מאתנו היה בן סובל לציבור מעונה. כל אחד מאתנו השתתף באימתם ובדאגתם של הורים, אחים, קרובים ומכרים, נוסף על אימותיו-שלו. ... מוסדנו הכפרי [היה] חלל חיים יהודי בקרב הסביבה המנואצת שאתה היינו קשורים קשר יום-יום על ידי צורכי החיים והעבודה. ... עיתוני הסתה, ארגזי ה"שטירמר", מצעדים הזועקים לדם ו"אקציות" נגד יחידים ונגד קבוצות – כל אלה לא נגעו בחלל החיים הקטן בפארק שבקצה הכפר האידילי הרלינגן אשר בגיא. (חינוך ומסורת, ע' 56-54)
ב-1935 היו בבית הספר כ-40 תלמידים וב-1937 היו בו יותר ממאה תלמידים. הם למדו במגמה ריאלית ובמגמה מקצועית שבה למדו חקלאות בתור הכנה להגירה מגרמניה. עוד למדו התלמידים אנגלית ועברית, חגי ישראל, היסטוריה יהודית ותנ"ך, כמו גם חינוך גופני וחינוך מוזיקלי בהדרכת יהודית רוזנתל, אשתו של הוגו. מעון החינוך הכפרי לא היה בעל אוריינטציה ציונית מובהקת. הדבר נבע הן מהנחיות משרד החינוך של מדינת וירטמברג, שאסרו על חינוך פוליטי, והן מאישיותו הסובלנית והפלורליסטית של רוזנתל, הגם שהוא עצמו היה ציוני.
במעון היו חמישה בתים – בתי לימוד ובתי מגורים לתלמידים ולאנשי הצוות. הבתים קיבלו שמות של אישי רוח יהודיים וציוניים: בית ביאליק, בית בובר ובית על שם הרמב"ם. המורים ביקשו להנחיל לתלמידים הכרה עמוקה יותר של אישים אלה ושל רקעם היהודי.
צוות המורים חילק את התלמידים ל"חברות", כדי ליצור קבוצות מגובשות.
בני החברה אינם גרים יחד, אבל יש לכל "חברה" שולחן משלה בשעת הארוחות, הם עורכים טיולים משותפים, מתכנסים לפחות אחת לשבוע לשיחה משותפת שבה הם מסדרים את חלוקת השירותים [העבודה למען הכלל], דנים בענייני החברה או המעון, קוראים יחד ספר, מתאמנים בשירים או מתכנסים למשחק ולבידור. ... חברה אחת מקבלת על עצמה את הטיפול בערוגה אחת, חברה אחרת את עריכתו של עיתון קיר בשביל המעון, חברה שלישית את קישוט חדרי הלימודים, רביעית [אוספת שירים לשם] כינוסם לספר שירים למעון ועוד. (חינוך ומסורת, ע' 74)
הלימודים הותוו לפי "עונות לימוד", שנקבעו לפי החגים היהודיים: חגי תשרי, חנוכה, פסח ושבועות. החגים ואופני חגיגתם תוארו בעיתון בית הספר, "חיינו". בחג פורים באדר תרצ"ז (מרס 1937) בחרה כל "חברה" תחפושת המייצגת תרבות או עם, וכל החברים ב"חברה" התחפשו ברוח אותה תחפושת. בין התחפושות שנבחרו היו סינים, יפנים, סקוטים, פרעונים (מצרים קדמונים) ובדואים, כפי שנראה בתמונה כאן. בעיתון בית הספר, "חיינו", הופיעו איורים של מספר תחפושות, זו לצד זו. (Lucie Schachne, Education Towards Spiritual Resistance, p. 196)
בעיתון "חיינו" נכתב:
קול הגונג קורא להתחלת הלימודים. גמרנו לסדר את החדרים ואנו יורדים אל חדר בית הספר. ... אצלנו חל המושג "בית הספר" על כל מה שאנו לומדים כאן, גם בבית וגם בגינה. לפיכך גם הלימוד המדעי, אין לו אותו האופי... לדידנו הפיכת האדמה בגינה היא חשובה ממש כמו משפט פיתגורס. דבר שכולנו שמחים בו: בחדר בית הספר אין מורה ותלמידים יושבים זה לעומת זה אלא כולנו יושבים שבת אחים... (חינוך ומסורת, ע' 64)
בית הספר רכש מוניטין מעבר לגבולות וירטמברג. פעל בו גם מרכז ארצי להשתלמות מורים יהודים מטעם הנציגות הארצית של יהודי גרמניה והמרכז להשכלת מבוגרים יהודיים. בין המורים במרכז היו מרטין בובר ועקיבא ארנסט סימון. בובר ראה במעון "נווה מדבר" בגרמניה הנאצית. שלמה אילן, מבוגרי המעון, ציין כי מיקומו של מעון החינוך, בתוך שדות ויערות, השפיע עליו למשך כל חייו ועיצב את הקריירה המקצועית שלו בתחום האקולוגיה:
בעוד מעבר לגבולותיו של בית הספר שקעה גרמניה מדי יום עמוק יותר ויותר אל תוך הברבריות, נותר בית הספר אי של חופש ויצירתיות, אחד מהמקומות היחידים בגרמניה שבו ניתנה לילדים ולבני נוער יהודים ההזדמנות לפתח את יכולותיהם במלואן. (Schachne, p. 9)
בסתיו 1938, עוד לפני ליל הבדולח, ירד מספר התלמידים שנרשמו למעון החינוך הכפרי ל-62. "בחנוכה 1938 נתמעט מספר התלמידים במוסד עד כדי כך ששוב לא היתה ערובה לקיומו", כתב רוזנתל לימים.
בליל הבדולח, כאשר בעיר אולם הסמוכה בית הכנסת היה למאכולת אש והגברים עונו והובלו למחנה ריכוז, ובכל רחבי המדינה (לרבות וירטמברג) פונו בתי הילדים ובתי התינוקות היהודיים או נשרפו, עבר עלינו אמנם לילה של נדודי שינה. כשאנו יושבים איש-איש וחבילת כלי שימוש חיוניים בידו ומצפים לבואו של האס-אה המשתולל. אבל במקומו הופיע השכם בבוקר מטעם מטה משטרת המדינה בשטוטגרט פקיד של הגסטפו של אולם. הוא מסר לי פקודה שאסרה לאלתר למשך שלושה חודשים את הופעת כתב העת של התלמידים "חיינו". הכוונה היתה שקופה. שליחותו האמתית היתה להרגיענו בצורה בלתי רשמית. הפקיד שאל את אשתי: "ודאי אתם מפחדים?" וכשהיא השיבה "וכיצד לא נפחד?" הוא המשיך: "אינכם צריכים לפחד. לא יאונה לכם כל רע." (חינוך ומסורת, ע' 56-55)
מעון החינוך הכפרי נסגר באביב 1939. רוב תלמידי בית הספר ומוריו, בהם רוזנתל, היגרו אל מחוץ לגרמניה.
מסוף 1940 רוכזו שארית יהודי הרלינגן והאזור בבתי יהודים. נכים, מוגבלים שכלית וחולי נפש יהודים רוכזו במחלקות מיוחדות במוסדות הטיפול, וזאת כדי להפרידם מלא-יהודים. יהודי הרלינגן גורשו לגטו טרזין ובספטמבר 1942 הוכרזה הרלינגן "ריקה מיהודים".
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4558; FA270/A72
