אנה פרנק נולדה ב-12 ביוני 1929 בפרנקפורט שעל נהר המיין בגרמניה. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון עברה משפחתה להולנד והתיישבה באמסטרדם. האב, אוטו פרנק, ניהל את הסניף באמסטרדם של חברת "אופקטה", חברה בין-לאומית לייצור פקטין, ובהמשך הקים חברה עצמאית.
ב-1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. על יהודים נאסר לנהל חברות או להיות בעלים של חברות. אוטו פרנק ביקש להימנע מהחרמת החברה שלו, ולכן העביר את החברה לשניים מעובדיו לשעבר, יוהנס קליימן ויאן חיס.
בסוף 1941 החל ריכוז היהודים בהולנד לקראת גירושם. באפריל 1942 הוטלה חובת הטלאי הצהוב וביוני החל גירוש היהודים מהולנד למחנות ההשמדה במזרח אירופה. נוכח החמרת תנאיהם של היהודים בהולנד והסכנה שריחפה על ראשם, החל אוטו פרנק להכין, בעזרת ארבעה מעובדיו לשעבר, מסתור בן שלושה חדרים בעליית הגג של בניין חברת "אופקטה" באמסטרדם.
לקראת יום הולדתה ה-13 קיבלה אנה יומן כרוך בכריכת בד אדומה, עם מנעול ומפתח. את המילים הראשונות ביומנה כתבה ב-12 ביוני 1942 - יום הולדתה ה-13:
אני מקווה שאוכל לגלות לך הכל, כפי שעוד לא יכולתי לגלות לאף אחד, ואני מקווה שתהיה לי מקור גדול של נחמה ותמיכה.
את יומנה כתבה אנה פרנק בהולנדית. את הרשימה של 20 ביוני החלה אנה בפניה אל חברה דמיונית: "קיטי היקרה מכל". בהמשך יומנה פתחה אנה כמעט כל רשימה במילים אלה, ולפעמים במילים "קיטי אהובה".
לאדם כמוני, כתיבה ביומן היא חוויה משונה מאד. לא רק בגלל שלא כתבתי מעולם, אלא כי נדמה לי שבעתיד, לא אני-עצמי ולא מישהו חוץ ממני נמצא עניין בהגיגים של תלמידה בת 13. טוב, זה לא משנה. בא לי לכתוב, ויש לי צורך גדול אפילו יותר מזה להוריד דברים מהלב. ...
עכשיו אני שבה לנקודה שהניעה אותי לכתוב יומן מלכתחילה: אין לי חברה.
אני רוצה להסביר זאת בצורה ברורה יותר, כי אף אחד לא יאמין שנערה בת 13 היא בודדה לחלוטין בעולם. ואני לא בודדה. יש לי הורים אוהבים ואחות בת 16, וישנן כ-30 בנות שאני יכולה לכנותן "חברות". יש לי שובל של מעריצים שאינם יכולים להסיר את עיניהם המעריצות ממני, ושלעתים נזקקים למראת כיס שבורה כדי לנסות לתפוס הצצה בי בכיתה. יש לי משפחה, דודות אוהבות ובית טוב. על פני השטח נראה שיש לי הכל, חוץ מחבר אמת אחד. כל מה שאני חושבת עליו כשאני עם חברות הוא לבלות. איני יכולה להביא את עצמי לדבר אלא על ענייני יום יום רגילים. לא נראה שאנו מצליחות להתקרב יותר מזה, וזו הבעיה. אולי זו אשמתי, שאיננו יכולות לחלוק מחשבות ורגשות זו עם זו. בכל מקרה, כך הם פני הדברים, ולרוע המזל, לא נראה שהם צפויים להשתנות. לכן התחלתי לכתוב יומן זה.
ביולי 1942 קיבלה מרגוט, אחותה הגדולה של אנה, הוראה להתייצב במחנה עבודה. ארבעת בני המשפחה עברו למסתור בעליית הגג, שם שהו עם עוד שלושה מסתתרים. ב-28 בספטמבר 1942 כתבה אנה:
חוסר היכולת לצאת מעציב אותי יותר מכפי שאני יכולה לתאר, ואני מבועתת מהאפשרות שמקום המסתור שלנו יתגלה ושיירו בנו. זוהי כמובן אפשרות עגומה למדי.
בנובמבר הצטרף אל המסתתרים אדם שמיני - פריץ פפר, יהודי גרמני בן 53. אנה נאלצה לחלוק עמו את חדרה.
למעלה משנתיים שהתה המשפחה במסתור. ארבעה מעובדיו לשעבר של אוטו פרנק הביאו למסתתרים מזון והיו אנשי הקשר שלהם עם העולם החיצון.
ביומנה תיארה אנה פרנק את עולמה הרגשי נוכח מצוקת המלחמה, המחסור והצפיפות, נוכח הכורח לשמור על חשאיות ודממה בתנאי המסתור, ונוכח הפחד המתמיד מפני הסגרה, מאסר, גירוש ומוות. היא כתבה על יחסיה עם בני משפחתה ועם יתר המסתתרים, ותיעדה בעין בוחנת, בוגרת ורגישה את השינויים העוברים עליה כנערה מתבגרת בנוכחותו של עמיתה למסתור, פטר ואן פלס הצעיר, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים וחצי. היא תיעדה את החדשות ששמעו המסתתרים ברדיו ומהעיתונים שהביאו מסתיריהם מעת לעת, חדשות על מהלכי המלחמה והתקדמות כוחותיהן של בעלות הברית. היא כתבה על נופי הרחוב, בהם עץ הערמונים הענק, הסמוך לחלונה, בהם הציצה בסתר מחריץ קטן בכיסוי החלון. ב-19 בנובמבר 1942 כתבה:
בערבים, בשעות החשכה, אני רואה לא פעם טורים ארוכים של בני אדם טובים, חפים מפשע, עם ילדים בוכים, נאלצים ללכת עוד ועוד במצוותם של קומץ אנשים שמתאכזרים אליהם ומכים אותם עד שהם כמעט נופלים. אין חסים על איש. חולים, זקנים, ילדם, תינוקות ונשים הרות – כולם מוצעדים אל מותם.
אנו כה בני מזל, כאן, הרחק מההמולה. לא היינו צריכים לשים לב כלל לכל הסבל הזה, אלמלא חרדנו כל כך לכל היקרים לנו, לכל אלה שכבר איננו יכולים לעזור להם. נדמה לי שאני רעה מפני שאני שוכבת במיטה חמה, בשעה שידידותי היקרות ביותר צונחות מרוב תשישות או מוכות עד שהן נופלות על הקרקע. חרדה אוחזת אותי כאשר אני נזכרת בחברי היקרים, שעכשיו מופקרים בידי המפלצות האכזריות ביותר בעולם.
וכל זה מפני שהם יהודים.
בתחילה כתבה אנה פרנק את יומנה לעצמה בלבד. באביב 1944 שמעה ב"רדיו אוראניה", שידורי רדיו בהולנדית של הבי-בי-סי מבריטניה, את דבריו של שר החינוך בממשלת הולנד ששהתה במקלט בבריטניה. שר החינוך אמר שלאחר המלחמה ייאספו מקורות על סבלו של העם ההולנדי בתקופת הכיבוש, ובין השאר ייאספו יומנים. בעקבות זאת החלה אנה לשכתב את יומנה, כדי להפוך אותו למעניין יותר, בתקווה שיפורסם לאחר המלחמה.
את דבריה האחרונים רשמה אנה פרנק ביומנה ב-1 באוגוסט 1944. כעבור שלושה ימים, ב-4 באוגוסט, בעקבות הלשנה של אלמוני, גילו שוטרים הולנדים שנשלחו לבניין את ארון הספרים שהסתיר את הכניסה לחדרים הסודיים בעליית הגג. שמונה המסתתרים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז. אנה ומשפחתה הועברו למחנה הריכוז וסטרבורק. בספטמבר גורשו לאושוויץ ובאוקטובר הועברו לברגן-בלזן.
אנה ואחותה מרגוט נספו במחנה הריכוז ברגן-בלזן בסוף פברואר או בתחילת מרס 1945, כחודש לפני שחרור המחנה בידי הבריטים באפריל 1945. אמן אדית נספתה באושוויץ.
לאחר מעצר המסתתרים הגיעה אל המסתור מיפ חיס, אחת מעובדותיו לשעבר של אוטו פרנק, שסייעה למסתתרים במשך כל זמן ההסתתרות. היא מצאה את יומנה של אנה פרנק ושמרה עליו עד תום המלחמה.
מבין שמונה המסתתרים שרד רק אביה של אנה, אוטו פרנק. הוא הקדיש את שארית חייו למורשתה של בתו. ב-1947 פורסם יומנה של אנה פרנק, ומאז תורגם לעשרות שפות, הומחז, הוסרט והופק בתיאטראות ברחבי העולם. היומן משקף את נפשה של נערה מתבגרת צעירה ורגישה, את אומץ רוחה, את יחסיה עם בני אדם, את תקוותיה ושאיפותיה לעתיד ואת אהבתה למין האנושי. הסופר וניצול השואה פרימו לוי כתב על היומן:
אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בצללים. ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים לספוג את כל הסבל של כל אותם אנשים, לא היינו יכולים לחיות.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 4123/1
