זלמן גרינברג, רופא במקצועו, היה אסיר בגטו קובנה. הוא שרד את האקציות והרציחות ההמוניות וכן את מחנה הריכוז דכאו. באביב 1945, לקראת תום המלחמה, הוסע גרינברג עם קבוצת אסירים ברכבת בתוככי גרמניה. הגרמנים תכננו להעביר את האסירים לאלפים האוסטריים, אך ליד הכפר שוואבהאוזן (Schwabhausen) שבדרום גרמניה, כ-30 ק"מ מצפון-מערב למינכן, נעצרה הרכבת עקב הפצצה של חיל האוויר האמריקאי. מספר ניצולים, בהם גרינברג, יצאו מהרכבת, התכנסו בחורשה קטנה בצד הרכבת והחלו לתכנן הקמה של ארגון לשארית הפליטה.
גרינברג, שלפני המלחמה למד רפואה בשוויץ, ידע גרמנית ולכן נשלח לראש הכפר כדי להשיג עזרה לפצועים. הוא ניצל את האיום בפעולת תגמול אמריקאית כדי להשיג אמבולנסים ולאשפז את הפצועים במנזר סנט אוטיליין (St. Ottilien) שבאזור מינכן. מנזר זה, שהיה בית חולים של האס-אס, הפך לבית חולים בניהולו של גרינברג, ובו התאשפזו מאות ניצולים.
בסוף מאי כתב גרינברג: "חלפו כבר ארבעה שבועות מאז השחרור ושום נציג של העולם היהודי לא בא להיות אתנו. על כן נאלצנו לדאוג לעצמנו ולהיעזר במשאבים הדלים שלנו עצמנו." ב-27 במאי התכנסו כ-800 ניצולי שואה בסנט אוטיליין בנוכחות נציגי הצבא האמריקאי ואונר"א לטקס זיכרון לנספים בשואה. גרינברג היה בין הנואמים. "מהו היגיון הגורל שגזר עלינו לחיות אחרי כל אלה?" שאל, "אנחנו איננו חיים – אנחנו עדיין מתים." הנואם שמואל גרינגאוז אמר: "אנו אומרים 'יזכור' כשאנו ערים – וגם בחלומותינו." נאמר קדיש והכנס הסתיים בקונצרט של שרידי תזמורת גטו קובנה.
כעבור כחודש הוקמה התאחדות ניצולי השואה באזור הכיבוש האמריקאי, בדרום גרמניה. גרינברג נבחר ליו"ר הוועד הפועל של ההתאחדות, שפעל במינכן. בהדרגה החל ועד זה לייצג גם את היהודים שישבו באזור הכיבוש הבריטי, בצפון גרמניה. ביולי 1945 התקיימו כנסים במחנה העקורים פלדאפינג ובסנט אוטיליין, בהם הוקמו גופים נוספים לייצוג שארית הפליטה. משתתפי הכנסים קראו לניצולי השואה לאסוף את שמות הנרצחים ולתעד ולשמר את זכר החיים היהודיים באירופה לפני המלחמה.
בדצמבר 1945 הקים הוועד את "הוועדה ההיסטורית המרכזית" ("צענטראלער היסטארישע קאמיסיע"). הוועדה אספה חומר היסטורי, תעדה את החיים במחנות העקורים וגבתה עדויות מניצולים. עד קיץ 1947 אספה הוועדה יותר מאלף עדויות ומאות תמונות. הניצולים קיימו כנסים לשימור הזיכרון ההיסטורי וטקסים להנצחת הנספים. ניצולים רבים תעדו את סיפוריהם, והיו שזיהו קברי אחים, סימנו אותם והקימו אנדרטות לנספים שמקום קבורתם לא נודע.
במאי 1946 קבע הוועד המרכזי את י"ד באייר (שבשנת 1946 חל ב-15 במאי) בתור "יום מאוחד לזיכרון ולשחרור". במחנות עקורים בגרמניה התקיימו כנסי זיכרון ובהם נאומים, קטעי נגינה של תזמורות ושירה מפי מקהלות, והדלקת מדורות בנוכחות אלפי יהודים וכן קציני צבא אמריקאים, נציגי אונר"א ולעתים נציגי השלטון המקומי הגרמני. סביב ארוע זה נחנכו אנדרטאות, שוקמו בתי קברות יהודים ונערכו מצעדים לזכר צעדות המוות. היה זה יום אבל על החורבן, אך גם יום שמחה על השחרור - "יום טוב של יציאת אסירי המחנות". עם זאת, מועד זה ליום הזיכרון, י"ד באייר, לא התקבע בתודעה הציבורית.
רוב ניצולי השואה בגרמניה חיו בצפיפות מאחורי גדרות תיל בעשרות מחנות עבודה וריכוז לשעבר, עם עקורים לא יהודים, תחת משמר, וחוו יחס משפיל והתקפות אנטישמיות מצד דיירי המחנות, ולעתים גם מצד השומרים. תנאי התזונה, התברואה והדיור היו ירודים. הוועד המליץ על ריכוז היהודים במחנות נפרדים, כדי להפריד את מאות אלפי העקורים היהודים ממיליוני העקורים הלא יהודים, שבויי המלחמה ופועלי הכפייה הלא יהודים שגייסה גרמניה הנאצית מארצות הכיבוש, כדי למנוע תופעות של פגיעה ביהודים במחנות העקורים על רקע אנטישמי, וכדי לאפשר ליהודים ליזום חינוך והכשרה מקצועית באופן נפרד, שיהלום את שאיפותיהם הלאומיות. בדיון בנושא ארגון הבריחה באוקטובר 1945 אמר זלמן גרינברג:
נהירת כל היהודים מכל הארצות כבר בעיצומה. כאן נאספים היהודים שנותרו לפליטה; זו אמורה להיות תחנת ההמתנה. אין ספק שזוהי תחנת המתנה עלובה, אך אנו מקווים שיבוא יום ונוכל לארגן בצורה טובה יותר את שהייתם של בני עמנו במשכן ארעי זה.
לשם כך, הסיק גרינברג, יש צורך דחוף בארגון תעסוקה, חינוך, השכלה, תרבות והכשרה מקצועית לניצולי השואה.
בינואר 1946 התקיימה בסנט אוטיליין ועידה בת שלושה ימים של נציגי הניצולים. בנאום הפתיחה התייחס גרינברג לסמליות שבקיום הוועידה "בעיר הטמאה מינכן, בירת התנועה ההיטלראית". הוא טען כי מסקנת השואה היא כי על היהודים להגיע לארץ ישראל. הוועידה דרשה מממשלת בריטניה לבטל את מדיניות הספר הלבן ולפתוח את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה. עוד עסקה הוועידה בתחומי התרבות, היצירה והארגון של העקורים. לאחר כחודש סייר גרינברג בארצות הברית. הוא נפגש עם הממונה על העקורים במשרד ההגנה וניסה לקדם הפקעה של קרקע גרמנית עבור הכשרות חקלאיות של ניצולי השואה. בעדותו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית לשאלת ארץ ישראל הדגיש את הערך המרפא של תחושת השייכות למאמץ הלאומי עבור ניצולי השואה.
ניצולי השואה יזמו את ארגון "הבריחה" והיו פעילים מרכזיים בהעפלה. הם קיימו במחנות העקורים פעילויות חינוך, תרבות וספורט וכן הכשרה חלוצית וציונית בחוות הכשרה חלוציות. הם הקימו מערכת חינוך ובה גני ילדים, בתי ספר יסודיים, שתי גימנסיות - במינכן ובברגן-בלזן – וכן מוסדות חינוך של רשת החינוך החרדית "בית יעקב", בהם בתי ספר לנערות וסמינר למורות, ישיבות אחדות ורשת של בתי הספר לחינוך מקצועי "אורט". תנועות הנוער הציוניות החלוציות ארגנו קיבוצים שעבור ניצולים רבים היו תחליף למסגרת משפחתית.
בית החולים בסנט אוטיליין פעל עד נובמבר 1948. התאחדות ניצולי השואה באזור הכיבוש האמריקאי פעלה עד 1950.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 6627/106
