דגנדורף (Deggendorf) היה מחנה עקורים באזור הכיבוש האמריקני בדרום גרמניה, לא רחוק מהגבול עם אוסטריה, כ-140 ק"מ מצפון-מערב למינכן. רבים מתושביו היו יהודים שגורשו מגרמניה לגטו טרזין שבצ'כוסלובקיה ושבו לגרמניה החל מאביב 1945, לאחר השחרור. בדגנדורף גרו גם יהודים ששבו מברית המועצות, לשם ברחו בתקופת השואה עם משפחותיהם. עוד הגיעו למחנה יהודים שעברו את השואה במחנות הריכוז במזרח אירופה, שרדו יחידים מכל משפחתם וברחו לאחר השואה ממזרח אירופה, שם השתוללה אנטישמיות, בוצעו פוגרומים ונרצחו מאות יהודים גם לאחר השואה. מאות מהם היו ניצולי שואה מפולין, שהגיעו מספטמבר 1945 ואילך.
לדגנדורף הגיעו גם יהודים ששרדו בגרמניה במשך כל שנות השואה, בזהות בדויה או בתור בני זוג של נוצרים. הם היו בבעיה ייחודית: מיד לאחר המלחמה הגדירו בעלות הברית בתור "קורבנות הנאצים" רק יהודים שגורשו מגרמניה. יהודים רבים שרדו בגרמניה במסתור, עם מסמכים מזויפים או כנשואים לבני זוג נוצרים. הם לא נכללו בהגדרה זו של קרבנות הנאצים, למרות שנאלצו לחיות במסתור שנים רבות, סבלו מאיומים ומפחד מתמיד, מתת תזונה ומדיכאון, ונזקקו לטיפול רפואי דחוף ולסעד. רבים מהם, שכאמור לא הוגדרו כקורבנות הנאצים, הודיעו שהם מבקשים להגר מגרמניה, וגם הם נשלחו לדגנדורף, כתחנה בדרך אל מחוץ לגרמניה. היו גם ניצולי שואה אחרים, שעברו את השואה מחוץ לגרמניה, שהתגוררו בדגנדורף והודיעו לנציגי כוחות הכיבוש המערביים בגרמניה – ארצות הברית, בריטניה או צרפת – שאין ברצונם להישאר בגרמניה ולקבל בה מעמד של עקורים, והם מבקשים לעזוב - בעיקר לארץ ישראל או לארצות הברית.
מחנה דגנדורף היה מקום מפגש לפעילי התנועות החלוציות באזור בוואריה התחתונה. בדצמבר 1945 נפגשו בדגנדורף נציגי הסניפים, קני החלוצים והקיבוצים מאזור דרום בוואריה, וחלקו רשמים בדבר פעילותם הציונית ותכניותיהם להקמת נקודות להכשרה חקלאית באזור ולהכשרת יהודים ל"חיים פרודוקטיביים". הם דנו בקשרים עם הסוכנות הציונית, שסייעה לניצולים במחנה, ובנוסף לכך דנו באנטישמיות הגוברת באזור.
העיתון "ניצוץ" שיצא לאור בעברית במינכן בדצמבר 1945 דיווח כי מחנה דגנדורף "משמש מרכז תרבותי לכל שארית הפליטה בבווריה התחתונה". עוד דיווח העיתון כי בינואר 1946 ייפתח בדגנדורף "סמנריון גלילי [אזורי] למדריכים [חלוציים וציונים] עבור בווריה התחתונה ופרנקוניה [חלק של בוואריה]."
לא כל הנערים ניצולי השואה שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה זכו לחינוך. לעתים היו אלה הוריהם שלא הרשו להם ללכת לבתי ספר גרמניים. כמו כן, רמת בתי הספר שבהם למדו הניצולים היתה שונה בכל אזור בגרמניה, ולעתים לא ענתה על דרישותיהם של ההורים. בתחילת 1946 היו בדגנדורף כ-110 ילדים. הם למדו בגן ילדים ובבית ספר יסודי שהקימו והפעילו הניצולים עצמם במחנה. ארגון "אורט" הפעיל במחנה בית ספר להכשרה מקצועית.
באפריל 1947 הוקם בדגנדורף קיבוץ "כובשי הים". את הקיבוץ הקימו פעילי נוח"ם, נוער חלוצי מאוחד, ארגון ציוני שפעל בגרמניה אחרי השואה. הקיבוץ קיים מספר מחזורי לימוד לשם הכשרת בני נוער ניצולי השואה במקצועות הים, ובין השאר טלגרף ודיג.
הצעירים במחנה ביקשו ללמוד בעיקר עברית ואנגלית. היו שניצלו את תקופת שהותם בדגנדורף לשם חיפוש קרובי משפחה, בין היתר בארץ ישראל. מחלקת התרבות בוועדה של מחנות העקורים הוציאה לאור בדגנדורף עיתון של ניצולי השואה בגרמנית. בעיתון זה היה מדור "חיפוש קרובים". ניצולי שואה בדגנדורף פרסמו בעיתון זה שמות קרוביהם שגורשו, אותם הם מחפשים. העיתון לא נרתע מפרסום מכתבי ביקורת על המזון החדגוני והדל במחנה ("כל הזמן רק כרוב וגבינה") ועל בעיית הצפיפות במחנה. "די לנו ממחנות", סיכם כותב המכתב, ד"ר א' גוטפלד.
במחנה דגנדורף יצאו לאור שני עיתונים, פעלה ספרייה של כ-1,700 ספרים, פעלו קבוצת תיאטרון, בית כנסת, מקווה, מטבח כשר ובית זקנים, ואף הודפסו שטרות כסף בערכים שונים עם החותמת "ועדה יהודית – מחנה העקורים 7, דגנדורף".
אחד מהעקורים שהגיעו למחנה דגנדורף היה מוניש (מנשה) מאוטנר (Munisch Menasche Mautner). לפני המלחמה היה מאוטנר תושב וינה וראש ועד החיילים היהודים שנפצעו במלחמת העולם הראשונה בצבאות הציר - גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. מאוטנר שרד את השואה ובנו, חייל אמריקאי, מצא אותו במחנה דגנדורף. בפברואר 1946 זומן מאוטנר להעיד בפני בית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג בנוגע לפשעי מלחמה שהיה עד להם. צוות התביעה בא לגבות ממנו עדות בדגנדורף.
רוב יושבי המחנה – ילדים, צעירים ומבוגרים נשואים – שהו בו כשנה או פחות, וממנו יצאו בדרכם לארץ ישראל. באוקטובר 1948, בשיא תפוסתו של מחנה דגנדורף, התגוררו בו כ-2,000 ניצולי שואה.
מחנה דגנדורף נסגר ביוני 1949.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 6086/12
