בקיץ 1942 החלו הגרמנים בגירוש המוני של יהודים מהולנד למחנות ההשמדה. מפברואר 1943 יצאה כל שבוע רכבת גירוש ממחנה המעבר וסטרבורק שבהולנד. על כל רכבת היו בדרך כלל כאלף יהודים. רוב הרכבות יצאו אל מחנות ההשמדה. במהלך 1943 יצאו רכבות בודדות אל גטו טרזין שבצ'כיה. פיליפ מכניקוס (Mechanicus), עיתונאי שהיה אסיר בווסטרבורק, כתב ביומנו שבמחנה נפוצו סיפורים לפיהם גטו טרזין הוא חלופה טובה יותר מהמחנות בפולין. לשמועות תרמה העובדה שהמגורשים לטרזין הוסעו ברכבות נוסעים ולא ברכבות הבקר שהיו יוצאות למזרח.
בסוף 1943, למשך מספר שבועות, לא נשלחו יהודים מווסטרבורק להשמדה, עקב שימוש ברכבות להעברת חיילים וחימוש לחזיתות, ועקב סגר על מחנה וסטרבורק בשל חשש למגפת פוליו. בינואר 1944 חודשו הגירושים. ב-13 בינואר כתב מכניקוס ביומנו:
המילה טרזין מהדהדת ברחבי המחנה.
למחרת כתב:
יותר ממחצית הדיירים הוותיקים יישלחו, ובהם גם האישים החשובים ביותר.
את רשימת המגורשים לגטו טרזין יצר אלברט קונרד גמקר (Gemmeker), מפקד המחנה, עוד בפברואר 1943. ברשימה נמנו יהודים גרמנים, מהאסירים הוותיקים, עם בני משפחותיהם. לאחר מכן הכניס גמקר לרשימה גם יהודים הולנדים, מתוך רצון להקנות להם תחושת ביטחון.
ברשימה היו אנשים שהצטיינו בבניית המחנה ובתחזוקתו, ובהם מנהלנים, אנשי צוות בית החולים, אנשי שירות הסדר היהודי ואנשים שהרשימו את גמקר, בהם חברי תנועת 'החלוץ' וקבוצת 'הבמה' (Bühne), קבוצת תאטרון שהוקמה במחנה והופיעה בהוראת גמקר. כמה עצירים כינו את הקבוצה 'ריקוד על הקבר'.
ברשימת הגירוש נכללה גם קבוצת ותיקי המלחמה (יוצאי הצבא הגרמני) עם עיטורי צלב הברזל ופצועי מלחמה עם בני משפחותיהם, וכן יהודים בעלי הישגים מיוחדים שתרמו לרייך במלחמה ובתחום האזרחי, ובני משפחותיהם.
ב-18 בינואר 1944 בשעה 10:42 בבוקר יצא שילוח ובו 870 יהודים מווסטרבורק לטרזין. לאחר יציאת השילוח הגיעו בקשות רבות להירשם לשילוחים הבאים לטרזין. ב-18 בינואר כתב מכניקוס ביומנו:
איזה פתי הוא האדם, כמה תמים שהוא מוכן להאמין שהמקום שבו הוא לא נמצא, טוב יותר מהמקום שבו הוא נמצא.
בשעה 10:42 עזבה רכבת הגירוש את וסטרבורק. זו הייתה רכבת נוסעים שהורכבה מקרונות מחלקה שלישית, אליה חוברו קרונות בקר לשם נשיאת מטען. לפצועי מלחמה נכים הוכנו מיטות ומזרנים מיוחדים. בקרון המטען הועמסו 1,000 ככרות לחם, 100 ק"ג ריבה, 30 ק"ג חמאה, 42 ק"ג נקניק ל-870 המגורשים, ו-25 ק"ג ליחידת הליווי ששמרה על המגורשים.
הרכבת עצרה ליד גדר וסטרבורק וכוחות הכיבוש הגרמניים עלו לרכבת וניהלו את העלאת היהודים. הם ליוו את רכבת הגירוש עד גבול גרמניה, כנראה כיוון שלא סמכו על משטרת הולנד. הילדה בושהוף (Hilde Buschhoff), שעבדה בתור אחות, התנדבה אף היא לשילוח. היא שרדה בשואה, ולאחר השחרור תיארה את הנסיעה בעדותה:
נסענו בקרונות נוסעים ולפעמים היה מותר לנו לרדת בדרך. בתור אחות היה מותר לי לרדת לרציף בכל תחנה ואפילו צילמו אותנו. לאחר 24 שעות של נסיעה ברכבת ... הגענו לבאושוביץ, תחנת הרכבת של טרזין. ראינו בתים ורבים האמינו שבטוח הגענו לאגדה של גן העדן טרזין ... הרכבת עצרה ... מישהו פתח דלת כדי להכניס את הקפה שיהודים סחבו – הכרנו שהם יהודים על פי הכוכב הצהוב [הטלאי] שעליו נכתב "Jude". על הכוכב שלנו היה הציון ההולנדי. צעקות. במהירות נסגרו כל הדלתות. הראשים נסוגו לאחור. היינו מאוד נרגשים. חלוקת הקפה נעשתה בדממה ... לאחר החלוקה נעלו את כל הדלתות. שומרים ניצבו סביב הרכבת. נשארנו לשבת עוד 24 שעות ברכבת.
יומיים לאחר יציאתה, ב-20 בינואר 1944, הגיעה הרכבת לטרזין.
בשילוח גורשו גם יהודים שכונו "מקרים מיוחדים" (Sonderfälle). שניים מהם היו הרטוג כהן (Hartog Cohen) וליון מורפורגו (Lion Morpurgo), מומחים לשחזור יצירות אמנות, וכן בני משפחותיהם. השניים הועברו לווסטרבורק ונדרשו לשחזר שם ארבע יצירות אמנות שהנאצים החרימו בהולנד עבור המוזיאון בלינץ. הנאצים השקיעו מאמץ בשימור היצירות, אף שלצורך זה נאלצו להתגמש בנוגע לחיסול יהודי הולנד. ההוראה לעבודת השימור הגיעה מהיטלר עצמו. מושל הולנד הכבושה, סייס-אינקוורט, הורה להכין לשני המומחים היהודים בית מלאכה לעבודת השחזור בווסטרבורק. עד גירושם לטרזין לא סיימו השניים את עבודתם. הם נשלחו לטרזין עם התמונות בליווי מיוחד והמשיכו לשחזר שם את היצירות.
ב-14 בינואר 1944 הצטווה מפקד וסטרבורק לצרפם לשילוח. אחד משני המומחים נשלח לדירתו כדי להביא כלי עבודה חיוניים. קצין הקישור של אייכמן דאג להכין ליהודים אלו בית מלאכה בטרזין. עם זאת, מחלקתו של אייכמן התנגדה להעברה של אוצרות האמנות. הוצע לאחסן אותן במשרד לענייני יהודים בפראג ולשלוח את שתי המשפחות חזרה לווסטרבורק.
בסוף מרס 1944 הורה משרד המושל סייס-אינקוורט להעביר את היצירות לטרזין. כך יכלו כהן ומורפורגו לעבוד על היצירות בגטו. הם היו אמורים לחזור להולנד לאחר סיום עבודתם, אך מפקד המחנה קרל רם (Rahm) ראה פוטנציאל לרווחים. הוא אילץ אותם לצייר תמונות ומכר אותן.
התצלום הוא מתוך סדרת תצלומים שצילם איוואן ווייטק פריץ' (Ivan Vojtěch Frič). פריץ' היה צ'כי שנשלח בהוראת שלטונות הכיבוש הגרמניים בצ'כיה לגטו טרזין כדי לתעד את יהודי הגטו. בצילומיו עשתה התעמולה הנאצית שימוש כדי לנסות לשכנע עיתונאים, נציגי הצלב האדום ומנהיגי העולם שמצבם של היהודים בגטו טוב מכפי שהיה באמת. בין היתר היה פריץ' שותף בצילום הסרט "טרזיינשטט", שנועד גם הוא למטרה זו.
בספטמבר 1944 יצא המשלוח האחרון של יהודים מהולנד.
רק 132 מתוך 870 היהודים שנשלחו בשילוח זה, של 18 בינואר 1944, זכו לחוות את השחרור מטרזין במאי 1945. היתר נרצחו במחנות ההשמדה במזרח או שנספו ברעב, במחלות ובקור בגטו טרזין עצמו.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 7EO9
