לפני מלחמת העולם השנייה הייתה לודז' העיר השנייה בגודלה בפולין. כרבע מיליון יהודיה היו כשליש מאוכלוסייתה. כמעט מחציתם התפרנסו ממלאכה ומתעשייה, בייחוד בענף הטקסטיל.
הגרמנים כבשו את לודז' ב-8 בספטמבר 1939 וחיסלו את חיי הכלכלה, החברה והדת של הקהילה היהודית. רבים מבתי הכנסת בעיר הועלו באש והיהודים נצטוו לשאת סימני זיהוי על בגדיהם.
לודז' סופחה לרייך השלישי ועשרות אלפי יהודים פונו ממנה מזרחה, אל הגנרלגוברנמן – אזור הממשל האזרחי הגרמני בפולין הכבושה. כשגודר הגטו ונסגר, במאי 1940, נותרו בלודז' רק כ-170,000 יהודים. בכל חדר חיו שמונה עד עשר נפשות וסבלו רעב, קור ומחלות. ב-1942 מתו בגטו לודז' 18,000 נפש עקב התנאים הקשים. בכל ארבע שנות קיומו של הגטו מתו בו כ-44,000 נפש – כחמישית מתושביו.
הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן, סרב לקלוט יהודים נוספים. על כן החליט הנס ביבוב, ראש מנהל גטו לודז', לפתוח בתי חרושת חדשים בגטו, בהם יוצרו בעיקר מוצרים שנדרשו לכלכלת המלחמה של הרייך. בשנת 1941 פעלו בגטו מפעלים ובתי מלאכה שייצרו בגדים, כובעים, מוצרי פרווה, מעילי גומי, נעליים, לבנים, שמיכות, סריגים, דברי עור ואף בית מלאכה שייצר נעליים מסחבות. יותר מ-100 בתי חרושת פעלו בגטו ובהם עבדו לפרנסתם קשישים, נשים וילדים.
ב-16 בינואר 1942 גורשו מהגטו כ-10,000 יהודים למחנה ההשמדה חלמנו. מספר העובדים בבתי החרושת בגטו גדל, מכיוון שמי שעבד היה מוגן מגירוש להשמדה. 90% מתושבי הגטו עבדו במפעלים אלה.
יתכן שהנעליים המופיעות בתצלום זה יוצרו במקורן בגטו עבור הגרמנים, אך עקב הקור העז בינואר 1942 חולקו חלקן ליהודים שגורשו בעת זו.
בפברואר 1942 גורשו להשמדה 10,000 יהודים, במרס גורשו עוד כ-24,500 ועד מאי 1942 גורשו בסך הכל כ-55,000 יהודים, בעיקר מחוסרי יכולת עבודה ובהם זקנים, תינוקות, ילדים, חולים וחלשים. אחד מתושבי הגטו כתב בתקופת הגירוש:
אם לפני זמן מה עוררה שיירה של זקנים וטף בלויים ובעלי פנים של בר מינן רושם מחריד על העוברים ושבים, הרי העין התרגלה כבר לעגלות החולפות כשהן עמוסות שרידי אדם חיים למחצה. עטויי סחבות, כמעט בלתי נראים, שוכבים הם ללא ניע על העגלות. המבט ללא מבע מופנה כלפי השמיים, פנים חיוורים ללא טיפת דם, מהם בוקעת כעין טענה אילמת אך נוראה כלפי אלה אשר עדיין נותרו ובחוסר בטחון משרכים רגליהם בגטו. (כרוניקה של גטו לודז', כרך א', ע' 414)
בספטמבר 1942 בוצעה אקציית ה"שפרה". הגרמנים, מלווים בשוטרים יהודים, עברו מבית לבית והוציאו בכוח זקנים, חולים וילדים בני פחות מעשר. יותר מ-15,000 בני אדם גורשו להשמדה בחלמנו. כמעט כל משפחה נפגעה בגירוש זה. במהלך 1942 גורשו לחלמנו יותר מ-70,000 יהודים מגטו לודז'.
במהלך 1943 דרש האס-אס לחסל את הגטו אך ביבוב וארתור גרייזר, מושל חבל ורתגאו בו שכנה העיר לודז', ביקשו לקיים את הגטו בשל הרווחים שהניב. ביוני 1944 שב לפעול חלמנו, ועד אמצע יולי נרצחו בו יותר מ-7,000 יהודים. לנוכח התקרבות הצבא האדום ובשל כושר ההשמדה המוגבל של חלמנו, הפנו באוגוסט הגרמנים את השילוחים לאושוויץ וגירשו לשם יותר מ-67,000 יהודים מגטו לודז'.
אחרי הגירוש האחרון וחיסול הגטו נשארו בשטחו כ-1,000 יהודים כדי למיין את חפצי המגורשים לשם משלוח לגרמניה. הם שוחררו על ידי הצבא האדום ב-19 בינואר 1945.
מבין 204,800 היהודים שעברו בגטו לודז' במשך ארבע שנות קיומו, שרדו רק 7,000-10,000 במחנות השונים ובשטח הגטו עצמו.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1602/293.
