תכנן את הביקור שלך ביד ושם

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

חדש ביד ושם:
חוויה אורקולית בבקעת הקהילות
תיאטרון "לגעת בזיכרון"

אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב", פברואר 1947

בסוף ינואר 1947 יצאה אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" משוודיה. היא הגיעה לים התיכון ועצרה בצרפת ואיטליה, בדרכה לחופי ארץ ישראל. היו עליה כ-1,300 מעפילים. בפברואר 1947 זיהו משחתות בריטיות את הספינה בלב ים ועקבו אחריה עד שהגיעה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. בעיצומו של קרב בו נפצעו מספר מעפילים, עלתה הספינה על שרטון בחוף חיפה. חיילים בריטים עלו על הספינה והעבירו את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין.

ב-27 בינואר 1947 הפליגה אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" מטרלבורג שבשוודיה ועל סיפונה 664 מעפילים. רובם היו נשים, ניצולות מחנות הריכוז וההשמדה. ביניהן היו נשים מפולין שניצלו בימי המלחמה בשוודיה וכונו "הבנות השוודיות". הספינה, שנשאה דגל הונדורס, הפליגה אל הים התיכון. סיפר ניצול השואה, המעפיל חיים קוז'ניצקי:

כאשר הגענו לים התיכון הודיע מפקד האניה שאנו נוסעים למקום מסוים ושם אנו עומדים להעלות לספינה עוד כמה מאות אנשים. מי שיש לו דברים מיותרים, שייפטר מהם כדי שיהיה מקום לנוסעים החדשים. לא הרהרתי אף רגע והשלכתי לים את המזוודה שלי משוודיה, על כל תכולתה. (מתוך עדותו בארכיון "מורשת")

האניה עגנה בלה-האבר שבצרפת לשם הצטיידות ומשם הפליגה לנמל מטפונטו שבדרום איטליה. שם עלו על סיפונה עוד 684 מעפילים. בסך הכל נשאה הספינה 1,348 מעפילים.

ניצול השואה חיים ויטלזון עבר כשנתיים בין מחנות עקורים באיטליה, בהם מחנות בסנטה מריה ובגנואה, בתקווה לעלות לארץ ישראל. סיפר חיים:

יום אחד הועברה קבוצתי לתחנה האחרונה, מטפונטו. שם חיכינו, קבוצה גדולה של 600 יהודים, שישה שבועות לאניה שצריכה היתה להגיע ולהעלות אותנו ארצה. לילה אחד הגיעה האניה. עלינו עליה בחסות החשיכה ולאחר שנתמלאה, זזה האניה מהחוף אל הים הפתוח, אך לאחר כמה שעות נסיעה נתגלתה תקלה רצינית באניה ומים החלו לחדור לתוכה. באין ברירה נאלצה האניה לחזור לחוף ונצטווינו לרדת. נשארנו שוב יומיים במקום, עד שבאה אניה גדולה משוודיה, שעל סיפונה נמצאו כבר כ־800 איש ואשה. עלינו על האניה שנשאה את השם "חיים ארלוזורוב" וחתרה במלוא הקיטור לעבר חופי ארץ ישראל.

השמחה וההילולה באניה היתה גדולה, אך לאחר כמה ימים אזלו מי־השתייה, הרווינו לכן את הצמאון בביצים ובציפיה חיכינו לרגע שנגיע לחוף.

לדברי חיים קוז'ניצקי היתה זו ספינה גדולה וחזקה, ואף על פי כן עברו על הנוסעים ימים קשים של סערות בים. צוות הספינה ארגן את העולים לקראת התנגדות ולחימה אם ייתפסו על ידי הבריטים. סיפר קוז'ניצקי:

חולקנו לקבוצות לוחמות: קבוצה עם גרזנים שיחתכו את הכבלים כאשר האנגלים ינסו להשליך כבלים לאניה שלנו; קבוצה אחרת עם מוטות ברזל ועוד קבוצת "קלעים" שתפקידם לזרוק באנגלים מכל הבא ליד, כגון ברגים, קופסאות שימורים, כל מיני חפצי ברזל שהוכנו מראש למטרה זו. ... אני נבחרתי להיות "קלעי". היינו בים כבר ארבעים יום.

לאחר זמן קצר הספינה שלנו היתה מוקפת בכמה משחתות אנגליות. ... שאלו מיהו הקברניט. כתשובה העלו לגשר הפיקוד ילד קטן במדי קברניט ופרשנו לאורך הספינה כתובת "חיים ארלוזורוב". הנפנו דגל כחול לבן ויצאנו אל הסיפון, כל אלה שהיו להם תפקידים מוגדרים.

סיפר חיים ויטלזון:

כל העולים קמו כאיש אחד והחליטו לא להיכנע -ותשובה נמסרה לבריטים שפנינו למולדתנו ואין להם הזכות לאסור עלינו את נסיעתנו הביתה. האניות הבריטיות הקיפו אותנו ובהיותנו כבר במים הטריטוריאליים הצליחו חמישה חיילים אנגליים מאחת האניות לעלות על האניה שלנו ופקדו עלינו להיכנע. העולים קיבלו את פניהם בצעקות וזרקו עליהם קופסאות וחפצים שונים. נערה אחת תפסה מוט ברזל, התנפלה על הקצין האנגלי והניפה מהלומה על ראשו ופצעתו. היתר התנפלו על החיילים, נאבקו עימם וסחבו אותם למטה וסגרו אותם בחדר.

האניה המשיכה במלוא הקיטור אל החוף ובכוח רב עלתה על חוף בת־גלים בחיפה. החיילים הבריטיים התקרבו לאניה, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצדנו. לבסוף השתמשו בנשק ובפצצות גז דמעות.

ב-27 בפברואר 1947 עלתה הספינה על שרטון בחופי בת-גלים בחיפה. לאחר מאבק העלו הבריטים את נוסעי הספינה על שלוש אוניות גירוש שהעבירו את המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.

חיים קוז'ניצקי נפצע במהלך הקרב. הוא הורד לחוף חיפה ונשלח לבית חולים, משם הועבר לעתלית. מראה הגדרות והשומרים עוררו בו זכרונות קשים מן העבר הלא רחוק. הוא החליט לחמוק ממחנה המעצר והצליח לברוח אל החופש. חיים ויטלזון, לעומתו, היה בין המגורשים לקפריסין. סיפר ויטלזון:

בכוח גברו עלינו, הכניסונו לאניה, ולמרות שהמאבק לא פסק, הובילו אותנו בכוח לקפריסין.

בקפריסין הוכנסנו למחנות מגודרים בגדרי תיל עם מגדלי שמירה וזקיפים עם נשק מסביב, דבר שעורר בי זכרונות מהמחנות הגרמניים. במחנה קיבלתי מכתבים מהבית מירושלים בהם ניחמו ועודדו אותי והביעו שמחה ותקווה כי בקרוב נתראה.

יום אחד הגיע למחנה שליח מהארץ. הוא היה מירושלים (גולומב) והביא דרישת שלום מהבית ומהורי. בשיחתי אתו נתגלה לי דבר אותו לא כתבו לי בני משפחתי - על אחי יוסף ואלימלך ואחותי אהובה שהם, כרבים מבני הנוער הישראלי, בשמעם את שקרה ליהדות בגולת אירופה לא יכלו להישאר אדישים והצטרפו לשורות מחתרת הארגון הצבאי הלאומי על מנת להילחם למען חרות העם והמולדת ושחרור משעבוד מהשלטון הזר בארצנו. כן סיפר לי על אחי יוסף שנתפס לאחר אחת הפעולות הקרביות על מרכז השלטון הבריטי, בה שימש כמפקד מחלקה. הוא נאסר ונכלא בלטרון ולאחר מכן הוגלה מהארץ לשנים במחנות בגלות אפריקה. לשמע הדברים האלה התמלא לבי גאווה ורגשי געגועים גברו בלבי, אולם לא יכולתי לעשות דבר. תורי הגיע. בתום שנה, בפברואר 1948, עליתי על אניה שהביאה אותי לארץ הנכספת. (ספר סוסנוביץ, ע' 257)

ארכיון התצלומים של יד ושם, 1869/709

אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב", פברואר 1947

הפניה לאתר החדש