עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, בספטמבר 1939, ברחו כ-300,000 יהודים מפולין מזרחה, אל פנים ברית המועצות. חלקם נדד בסיביר וחלקם הגיע לרפובליקות הסובייטיות באסיה התיכונה. במסע הארוך ורב התלאות הזה נספו אלפי יהודים וילדיהם נותרו יתומים. בספר ילדי ציון ליקט הנריק גרינברג קטעי עדויות של ילדים אלה. על ימי הפלישה הגרמנית והבריחה מזרחה, אל שטחי ברית המועצות, סיפרו ילדים אלה כך:
בשבת, 2 בספטמבר, חזר אבא מבית הכנסת והוא עצבני מאד, ואמר שנראה שהגרמנים באים. אמא השאירה הכל על התנור וארזה כרים וכסתות. לאחי מאיר, שהיה אז בן 12, נתנה מזוודה קטנה ולי נתנה חבילה אחת. כל היהודים ברחו מראבקה-זדרוי חוץ מכמה זקנים שלא היו מסוגלים לנסוע. הדרך היתה עמוסה הולכי רגל שנשאו צרורות על שכמם, ועגלות ומכוניות, ובקושי הצלחנו להגיע לווישניובייץ. למחרת היום שכר אבא עגלה בכסף רב, אבל לאחר כמה שעות נסיעה החליט האיכר שלא להמשיך הלאה ואמר לנו לרדת מן העגלה. אבא התחנן לפניו שירחם על הילדים, אמא בכתה, אבל דבר לא הועיל, האיכר דחף אותנו מן העגלה ונסע לדרכו. לאבא לא היה כוח לשאת את המצעים והוא השליך אותם לצד הדרך ואמא זרקה את המזוודה שלה. כך הגענו אל ז'שוב, ולמחרת עלינו על רכבת לירוסלב.
במוצאי שבת עלינו על עגלה עם סבא וסבתא, הדודים והדודות וילדיהם, אחת עשרה נפשות בסך הכל. הדרך היתה חסומה בעגלות, מכוניות מקולקלות וסוסים הרוגים. מכל צד נשמעו אנקות הפצועים שאיש לא התעניין בהם. מטוסי הגרמנים צללו נמוך וירו באנשים. הסתתרנו בתעלות.
הגרמנים ציוו על כל היהודים לעזוב את העיירה, והודיעו שכל יהודי שיימצא במקום אחרי השעה שש בערב יירה מיד, ואנחנו מיהרנו לאסוף את חפצינו וברחנו מהעיירה.
הגרמנים כבשו את וישקוב ב-9 בספטמבר וכל השבוע עברו בבתי היהודים ושדדו מכל הבא ליד. ... הסתתרתי במרתף ומשם שמעתי את בכיו של אחי ואת תחנוניה של אמי שיניחו לנו כי אנחנו עניים מרודים וחסרי כל. שני ימים ושני לילות שכבתי במרתף ולא העזתי לצאת אף לא בשביל לשתות מים. הרגשתי שכוחותי אוזלים וביקשתי מאלוהים שייקח אותי אליו כי הייתי בטוח שאיש מבני משפחתי לא ישוב עוד. ביום שני חיפשו הגרמנים בכל הבתים וגררו אותי החוצה מהמרתף, השליכו אותי ארצה כשק ובעטו בי בנעליהם הכבדות. לא צעקתי, אפילו לא גנחתי. לא היה בי כוח להשמיע קול. גררו אותי לרחוב שם עמדו עוד 500 יהודים שהתגלו במחבואיהם. הגרמנים הוליכו אותנו אל השדה והורו לנו לעמוד שם שעות אחדות, ושני אנשים תמכו בי מתחת לזרועותי כי הגרמנים איימו שמי שיישב יירה. והנה הגיעה משאית ובה מקלע ואנשים התחילו נופלים כאילו נקצרו. נפלתי עם האחרים ולא ידעתי אם אני מת או חי. אחר כך, בחשיכה... ראיתי את מר סטנסקי. הוא עזר לי לקום וגרר אותי ליער... איבדתי את מר סטנסקי ביער, אבל פחדתי לקרוא לו מפחד הגרמנים. שכבתי על הקרקע ונרדמתי. ... בדרך [אל וישקוב] ראיתי את אמי [ההרה] ואת שני אחי... אמא והאחים חזרו לווישקוב אבל כל מה שהיה בבית נשדד, והם פנו אפוא ללכת לעבר פולטוסק כדי לעבור לצד הרוסי. חששנו שלא נוכל להתקיים שם, ולכן כשהיתה תינוקת בת חודש ימים נטלה אותה אמי החורגת בזרועותיה ואבא, אחי ואני העמסנו את צרורותינו על כתפינו ויצאנו אל גבול רוסיה. (הנריק גרינברג, ילדי ציון, ע' ע' 27, 33, 39-37).
על אובדן בני משפחותיהם סיפרו הילדים כך:
הושיבו אותי בעגלה ואמא רצה מאחור. בלילה פנתה העגלה לדרך צדדית ובבוקר ראיתי שאני לבד.
אמא חלתה בדלקת ריאות. אבי ואחי הבכור נאלצו ללכת לעבודה ואני נשארתי לטפל בה. ... מצבה של אמא הלך ורע. והנה נודע לי שבמרחק 30 קילומטר מהכפר יש בית חולים שעובדים בו רופאים פולנים. השגתי שחרור מהמפקד והלכתי לבית החולים. הרופא הפולני שסיפרתי לו על מצבה של אמא נתן לי הפניה לבית החולים. רצתי להביא את ההפניה אל הממונה, אבל רק לאחר שקיבלתי עוויתות מרוב בכי הרשה לי לקחת סוס... אמא מתה בעגלה לאחר דרך קצרה בלבד, ואני החזרתי אותה אל הכפר. לרגלי עץ אחד טמנו אותה ועל גזעו חרתנו את שמה.
אבא ואמא חלו בדיזנטריה. מכרנו את חולצותינו האחרונות כדי לשכור עגלה ולהביא אותם אל בית החולים, אבל שם מיאנו לקבלם. כל תחנונינו היו לשווא, ונאלצנו להחזירם הביתה חולים. שבועיים שכבו בצריף ומצבם הלך ורע מיום ליום... אבא נפטר בשבת ואמא ארבעה ימים לאחר מכן. נשארנו לבדנו, אחיותי הקטנות ואני. לא יכולתי לפרנסן מעבודתי ולא נותר לנו דבר למכור ושלושתנו רעבנו. המפקד נסע העירה והשיג מהשלטונות רשות להעביר אותנו לסבנו שהתגורר בכפר אחד על יד נובוסיבירסק.
כשיצאתי מרוסיה היה אבא בבית הכלא ... יום אחד שלח כף עשויה פח שעליה חרט את המילים "הצילו אותי, אני גווע ברעב". בחודש מרס קיבלתי מכתב מאמא ובו נאמר שעלי לומר קדיש לזכר אבא.
לא רציתי לעזוב את אבא, אבל הבנתי שאני למעמסה עליו. לפני שיצאתי נתתי לו את הבגדים והשמיכות שלי. בשעת הפרדה בכינו מאד, ואבא אמר לי להיות יהודי טוב ולא לשכוח אותו.
אבא נתן לנו פתק לקבורים בארץ ישראל, התחנן שיצילו אותו. כשהחלה המכונית לזוז נפל ארצה. איני יודע מה עלה בגורלו.
ראיתי איך נפטרה אמא, ואח"כ אבא. שניהם מתו ברעב.
שבעה אחים ואחיות היינו, ורק אני ניצלתי. (שם, ע' 32, 129, 130, 141, 181)
בבוכרה מתו במגפה המוני יהודים מפולין. עשרות גופות נמצאו יום יום מוטלות ברחובות. ... מאות בני אדם שכבו ברחובות, חולים עם בריאים, חיים עם מתים. ... אנחנו הילדים התרגלנו כל כך למראה המתים עד שלא פחדנו מהם עוד.
אבא נדבק בטיפוס ... שבעה ימים שכב בבית החולים וכשבאה אמא ביום השמיני לא מצאה אותו עוד. היא ביקשה שיכניסו אותה לחדר המתים וכשראתה אותו שם התעלפה. ... כשחלתה סבינקה הקטנה בדיזנטריה הותר לאמא לשהות איתה בבית החולים, ואני נשארתי עם אחי בקולחוז. ... לא קיבלנו אוכל וכמעט גווענו ברעב. יום אחד אמרה אמא שסבינקה לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. הלכתי עם אחי לבית החולים ושם ראיתי את אמא ושני אנשים ואתים בידיהם. פחדתי מאד מבעלי האתים אבל ניגשתי לאמא כי לא רציתי שתעמוד שם לבדה. קיבלתי את שמלותיה של סבינקה ואמא הלכה עם האנשים הללו. בכיתי מאד כי אהבתי את אחותי הקטנה יותר מכל דבר אחר בעולם. (שם, 144, 155, 171)
סיפרה לידיה (ממר) גרנות:
לקחו אותי מדודתי בכוח. איימו לירות בה. לקחו אותי למקום רחוק בארכנגלסק (סיביר). היה שם בית אחד. ... הייתי שם כמעט שנה בתנאים נוראים.
כשהגעתי לשם, מרוב פחד הפסקתי לדבר. במשך כל התקופה שהייתי שם לא דיברתי. גם לא התרחצתי, כי לא היה איפה להתרחץ. אחרי שנה, כשהגיע שוב הקיץ, שחררו את כל הפליטים במחנות ואמרו שכל אחד יכול לבחור לאן הוא ייסע.
הדודה מצאה אותי. כשהגענו לתחנת הרכבת לטשקנט, דבר ראשון הכניסו אותי לגיגית עם מים ורחצו אותי, כי שנה שלמה לא התרחצתי. לקחו מברשת קשה וקרצפו אותי. גם גילחו לי את הראש וגם שם שפשפו עם המברשת. ... זה כאב. התחלתי לצעוק ושוב התחלתי לדבר. אחרי מסע ארוך וקשה הגענו לבוכרה, שם היו מחלות ורעב והדודה העלתה אותי לרכבת של בית הילדים היתומים שנסעו לפרס, מפני שלא היה אוכל וקיוו שכך אני אנצל. לא רציתי לעלות לרכבת, בכיתי והייתי כל כך היסטרית, כי שוב הייתי צריכה להיפרד מהמשפחה היחידה שהיתה לי. אבל הדודה היתה מעודדת אותי ואומרת לי "את משהו מיוחד, את יכולה לעמוד בכל דבר." (אורי אסף (עורך), מסע ילדי טהרן לארץ ישראל, ע' 4-3)
ב-1942 נחתם הסכם בין ממשלת פולין שישבה בלונדון ובין ממשלת ברית המועצות, במסגרתו הותרה יציאתם של כ-24,000 חיילים ופליטים פולנים משטחי ברית המועצות. מאפריל עד אוגוסט 1942 הועברו הפליטים דרך הים הכספי לטהרן שהייתה תחת שלטון בריטי. בין היוצאים היו כ-1,800 יהודים, מתוכם כ-1,000 ילדים. רוב הילדים היו יתומים. למיעוטם היו הורים שנשארו בברית המועצות ומסרו אותם לבתי יתומים פולניים בהנהלת כמרים ונזירות כדי להצילם. ילדים אלה הגיעו לטהרן במסגרת בתי היתומים הפולניים.
בטהרן הקימו הפליטים היהודים המבוגרים בית יתומים בסיוע הקהילה היהודית ובסיוע שליחי הסוכנות היהודית מארץ ישראל. אחת ממנהלות בית היתומים היתה השליחה ציפורה שרתוק, רעייתו של משה שרתוק (לימים ראש הממשלה משה שרת). בית היתומים נוהל בתנאי מחסור חמור, בעיקר מחסור במזון, ותוך מאמץ להוציא ילדים מידי הכמרים והנזירות.
השליחים השיגו רשיונות עלייה ואנייה. בינואר 1943 הפליגו הילדים היהודים ומלוויהם לקראצ'י שבפקיסטן. משם הגיעו לסואץ וב-18 בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לארץ ישראל. יותר מ-700 מבין הילדים היו בלי הורים ורק פחות מ-150 מהילדים היו עם הורה או שניים.
מרגע יציאתם מטהרן עורר מסעם של הילדים התרגשות ביישוב. לאורך מסלול הרכבת בארץ ישראל, עד הגעתה לעתלית, קיבלו אלפי צופים את פני הבאים. פעילי "עליית הנוער'" סייעו בקליטתם, תחילה בעתלית ואחר כך ב-11 מחנות מעבר, בהם החלימו והתאוששו הילדים משלוש שנות הנדודים והתלאות. רבים מהם סבלו מליקויי בריאות, מסיוטי לילה ומטראומת המלחמה. חלקם נהג להסתיר מזון בעקביות עקב תחושת המחסור בשנות הבריחה.
"ילדי טהרן", כפי שכונו בארץ, היו קבוצת הניצולים הגדולה ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שלא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי.
חלק מילדי טהרן הצליחו לשמור עמם במסעם בובות, יומנים אישיים ופריטים אישיים נוספים.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4829/82
!["ילדי טהרן" מגיעים לארץ, פברואר 1943](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/11--4829_82.jpg ""ילדי טהרן" מגיעים לארץ, פברואר 1943")
