בדצמבר 1941 ציוו הגרמנים על ראש היודנרט בגטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, לספק להם 20,000 יהודים. הם לא מסרו לאן הם מתכוונים לשלוח את המיועדים לשם גירוש - לעבודה או ליעד אחר. לאחר שביקש רומקובסקי להפחית את מספר המגורשים, הסכימו הגרמנים לגרש "רק" 10,000 יהודים מהגטו, אך עם תחילת הגירושים חזרו בהם, ודרשו לגרש יותר יהודים.
ב-16 בינואר 1942 החל שילוחם ההמוני של יהודי גטו לודז'. הגירוש הראשון נמשך כשבועיים ובמסגרתו שולחו כ-10,000 יהודים. הם רוכזו בתחנת הרכבת רדוגושץ' שבגטו לודז' ומשם שולחו אל מחנה ההשמדה חלמנו.
ב-22 בפברואר החל גל שילוחים נוסף, בו שולחו כ-3,000 יהודים, גל גירושים זה הסתיים בתחילת אפריל. איש לא ידע שהמגורשים נשלחים למחנה ההשמדה חלמנו. בגל הגירוש הקודם הורשו המגורשים לקחת 10 מארק; בגל הגירוש הזה לא הורשו היהודים לקחת גם את הסכום הזעום הזה. בכרוניקות של גטו לודז' נכתב:
בעקבות האיסור הזה פשטה בגטו שמועה שבפברואר נשלחים האנשים מהגטו לגנרלגוברנמנט [שטח הממשל האזרחי הגרמני במרכז פולין הכבושה], שם כידוע אין המארקים הגרמניים מהווים את המטבע שבמחזור. הרבה השערות שונות הועלו בגטו בקשר לגורלם של המגורשים. סופר, למשל, שהמגורשים מהגטו שולחו לחופשי בקולושקי. מפיצי השמועות הבלתי בדוקות טענו שמרבים מבין המגורשים הגיעו ידיעות מוורשה. לפי שמועה אחרת, נמצאים המגורשים בתחום נפת קולו. ובקרבת בז'שץ' קויאבסקי. אנו רושמים את השמועות למען הדיוק, בו חייבת הכרוניקה, כי למען האמת לא הגיעה לגטו כל ידיעה בדוקה, אשר לפיה אפשר יהיה לשער מה עלה בגורלם של המגורשים, או לפחות מהו מקום הימצאותם. התעלומה מדירה את השינה מעיני כל תושבי הגטו.
השילוח בוצע בפברואר בצורה חמורה יותר מאשר בינואר. על פי רוב ציוו הזקיפים על המגורשים לנטוש את תרמילי הגב ולעתים קרובות אפילו את מטען היד, כולל המזון שלקחו כצידה לדרכם אל הבלתי ידוע. (ידיעון 9, פברואר 1942)
ב-8 בפברואר נשא רומקובסקי נאום בכנס של מנהלי המפעלים בגטו. הוא טען שפנקס העבודה מהווה תעודת בטחון לתושבי הגטו, ובכך הדגיש את ערכה של העבודה בגטו ככלי להישרדות. העבודה היתה בעלת חשיבות מרובה, בעיקר נוכח חוסר הוודאות בכל הנוגע לעיתוי השילוחים, היקפם והרכב האוכלוסיה שנכללה בהם. בכרוניקות של גטו לודז' נרשם במארס 1942:
בעת מבצע הגירוש צצו מדי פעם שמועות על הפסקה העומדת לחול בו. אלא שהשמועות לא התממשו ובמשך כל החודש נמשך המבצע ללא הרף. ייזכר בהקשר לכך יום 21 במארס. ביום זה - היתה זו שבת - לאחר צאת המשלוח, הודיעו השלטונות לראש מועצת היהודים שהמשך המשלוחים יופסק. המגורשים אשר רוכזו במרישין והמתינו לתורם שוחררו מיד וחזרו לבתיהם. אולם קצרה היתה השמחה. ביום ב', השכם בבוקר, נדרשה מכסה חדשה של 11,000 איש למשלוח. המקרה עשה רושם מדכא לא על האוכלוסיה בלבד אלא גם על הגורמים האחראיים במקום. לאחר המקרה הזה הדגיש ראש מועצת היהודים פעמים רבות בהופעותיו, שאין בכוחו לתת הבטחות מוסמכות בנוגע למשך הגירושים, בגלל שינוי החלטת השלטונות, אשר חל תוך שעות ספורות.
בפברואר ומרס 1942 דיווחו רושמי הכרוניקות על התאבדותם של מעל 20 מתושבי הגטו. הם התאבדו עקב לקיחת קרוביהם וכן עקב המצוקה הנפשית, הרעב, המחלות והחרדה מפני העתיד לבוא. הם התאבדו בתליה, בחיתוך ורידים, בשתיית רעל ובקפיצה מהקומות הגבוהות בבניינים וכן מהגשרים בגטו. בין המתאבדים היו בעיקר בני שלושים עד שבעים. המתאבדים היו בעיקר יחידים, אך גם זוגות, ובחלק מהמקרים - הורים קשישים וילדיהם.
בסוף מרס שרר קור עז. "רבים מבין המגורשים", דיווח רושם הכרוניקות, "קפאו מקור בהיותם עדיין בתחנת רדוגושץ', עת המתינו לבוא הרכבת. במשך מבצע הגירוש הופנו לגטו חמש גוויות של המגורשים, אשר קפאו כנראה בתחילת הדרך."
בנוסף למגורשים היהודים נשלחו להשמדה מהגטו גם צוענים שגורשו לפני כן אל הגטו. באוקטובר ובנובמבר 1941 שיכנו הנאצים בגטו כ-5,000 צוענים. רבים מהם נספו בתנאים הקשים בגטו, ויתרתם שולחו בתחילת ינואר 1942 להשמדה בחלמנו.
באוקטובר ונובמבר 1941 הועברו לגטו כ-20,000 יהודים מגרמניה, אוסטריה, אזורי בוהמיה ומורביה שסופחו לגרמניה (לימים צ'כיה) ולוקסמבורג. רוב המגורשים היו מעל גיל 50 והם מתו בגטו בקצב כפול מזה של יתר תושבי הגטו: 16% מהם מתו בתוך חצי שנה. במאי 1942 שלחו הגרמנים יותר מ-10,000 מהם להשמדה בחלמנו.
מינואר עד מאי 1942 גורשו מגטו לודז' לחלמנו 55,000 יהודים. בספטמבר 1942 החל גל גירוש נוסף, בו גורשו לחלמנו יותר מ-15,000 יהודים. במהלך 1942 גורשו מגטו לודז' לחלמנו ונרצחו שם יותר מ-70,000 יהודים וכל הצוענים.
בתמונה זו נראה איש שירות הסדר היהודי עם שני ילדים בגטו לודז', בתקופת הגירוש הראשון מגטו לודז', בפברואר 1942. שירות הסדר היהודי הוקם בפקודת הגרמנים ביישובים מסוימים בשטחים שכבשו. מועצות היהודים (היודנרטים) ביישובים אלה ניסו לפקח על שירות הסדר, לגייס צעירים אמינים מבחינה ציבורית ולקבוע נורמות התנהגות, אך במקרים רבים כפו הגרמנים לגייס לשירות הסדר בעיקר אנשים שיהיו מוכנים לציית להם ללא עוררין. חלק מהציבור היהודי ראה במשטרת הסדר נטע זר ברחוב היהודי, הטומן בחובו סכנה של התנכלות לקהילה.
הגירושים פגעו גם במשפחותיהם של אנשי שירות הסדר והעמידו את אנשי שירות הסדר בפני הכרעה קשה. היו שנטשו את שירות הסדר גם במחיר שילוחם להשמדה עם כל בני משפחותיהם, וזאת כדי לא להיות חלק ממנגנון האיסוף של היהודים בגטו. לעומתם, היו שהמשיכו למלא את הוראות הגרמנים מתוך תקווה שכך יתנהל האיסוף באופן הומני יותר מכפי שיעשו זאת הגרמנים, וכך יינצלו חיים - לפחות בעת האיסוף לקראת השילוח.
על שירות הסדר היהודי קראו כאן.
על יהודי לודז' בתקופת השואה קראו באנציקלופדיה של השואה ובאנציקלופדיה של הגטאות.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1602/292
