לאחר השואה התרכזו כרבע מיליון יהודים במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. הם הקימו בתי ספר, תיאטראות ותזמורות, פרסמו יותר מ-70 עיתונים ויזמו פרויקטים להנצחה. הם נישאו, הקימו משפחות ופעלו להגירה אל מחוץ לאירופה.
כדי לעזור בניהול המחנות ובהכשרת העקורים לחיים בארץ ישראל, הגיעו למחנות העקורים שליחים של תנועות נוער יהודיות וארגונים להתיישבות חקלאית, קבוצת מורים מארץ ישראל ומשלחת של הסוכנות היהודית. הם עזרו להקים מערכת בתי ספר ולימדו את העקורים לקיים משק חקלאי, כהכנה לחיים חקלאיים בארץ ישראל.
לפני מלחמת העולם השנייה, וגם אחריה, היתה העיירה באד גאסטיין שבאוסטריה אתר נופש פופולרי. נופשים רבים מאוסטריה, גרמניה והמדינות הסמוכות, יהודים ולא-יהודים כאחד, נהגו לטייל בסביבה ההררית והמיוערת של באד גאסטיין ולאורך גדות הנחל, ליהנות ממראהו של מפל המים ולנפוש במעיינות החמים ובאתר הסקי שליד העיירה. בעיירה עצמה היו מלונות פאר רבים.
לאחר מלחמת העולם השנייה שכנו במחנה העקורים אבנזה, כ-140 ק"מ מצפון לבאד גאסטיין, כ-500 יהודים. היהודים היוו מיעוט בקרב העקורים באבנזה. רוב העקורים באבנזה היו פולנים שבמהלך המלחמה היו עובדי כפייה עבור הגרמנים וכן שבויי מלחמה, וכעת המתינו לשובם לארצם. בהנהגת מחנה אבנזה היו רק אזרחים פולנים, ובהם היה רק יהודי אחד. נוצר מתח בין היהודים והפולנים במחנה. היהודים התלוננו שהמִנהל במחנה מפלה אותם לרעה. סגן אלוף (לוטננט קולונל) יהודה ניידיץ' ייעץ בנושאי יהודים לדווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. יהודה ניידיץ' ניהל חקירה בנושא והמליץ על העברת עקורים יהודים מאבנזה לבאד גאסטיין, כדי למנוע מתיחות בין העקורים היהודים והלא-יהודים. לשם ביצוע ההמלצה הפקיעו שלטונות הכיבוש האמריקאים, באופן זמני, חלק מהמלונות בבאד גאסטיין וכן מספר בתים נוספים בעיירה, ובהם אכסנו יהודים ניצולי השואה שהועברו ממחנה העקורים באבנזה. תפוסתו של מחנה העקורים באד גאסטיין היתה מעל 2,000 נפש.
היהודים בבאד גאסטיין היו שותפים בוועד המנהל של המחנה. הם הקימו וקיימו בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, בית כנסת שלידו פעל תלמוד תורה, וכן אוניברסיטה עממית שסיפקה קורסים אינטנסיביים להכשרה מקצועית למבוגרים ולצעירים, וזאת כדי להכינם לחיים שאחרי עזיבת המחנה. התלמידים למדו חייטות, כובענות, ספַּרות, צילום, בורסקאות, סנדלרות, נגרות וכלכלת בית. העקורים קיימו פעילות תרבותית וחברתית עשירה שכללה להקת תאטרון, מקהלה ואף קבוצת כדורגל ששיחקה נגד קבוצות ממחנות עקורים אחרים.
רבים מהיהודים בבאד גאסטיין היו חברים בתנועות נוער ובמפלגות ציוניות. בבאד גאסטיין פעלו בין היתר קבוצות של תנועת הנוער בית"ר וקבוצה חינוכית של רשת החינוך החרדית "בית יעקב" מטעם אגודת ישראל.
קבוצת נערות זו, קבוצת בתיה, הצטלמה בכסלו תש"ז (דצמבר 1946) בבאד גאסטיין. הקבוצה היתה חרדית, ולכן לא כתבה את השם המלא "בתיה" (על פי הנוהג החרדי לא כותבים בצמידות את האותיות "יה" – אחד משמות האל - אלא מפרידים בין האותיות בגרש, ולעתים מחליפים את האות ה' בגרש).
ניצולת השואה רוז לבור היתה בת חמש כשהגיעה עם אמה לבאד גאסטיין ב-1945. סיפרה רוז:
אלה זכרונות מאושרים. היינו שם שנתיים. שם גיליתי את אהבתי להרים ולשלג – היופי שבכל זה. הקווים הנקיים. לבן בחורף וירוק בקיץ. כל משפחה קיבלה חדר. ישנתי באותו חדר ובאותה מיטה עם הורי. כל אלה היו מותרות. לחדר היתה דלת, הוא היה חם והיה לנו אוכל בשפע.
חוץ מעבודה מעטה, לא היו שם הסחות דעת. הורי נהנו מישיבת קיץ וחורף בבתי קפה בהרים, שותים בירה ומחכים לנסיעה לפלסטינה. בחורף הייתי מלקקת את נטיפי הקרח שנתלו מהחלונות.
החיילים האמריקאים היו יורדים מהמחנה שלהם לראות אותנו, והיו נותנים לנו חלב ממותק בקופסאות שימורים, שוקולד ומסטיק, ולפעמים מעט כסף. לאמי היה מזל: היא קיבלה מעט כסף בזכות "בתה החמודה", על מנת שתוכל להלבישה. שם למדה אמי לתפור, והיא הלבישה אותי כנסיכה. אבי היה חייט, והם תפרו בגדים למקומיים. ...
מורים מפלסטינה נשלחו ללמד אותנו לקרוא ולכתוב בעברית מודרנית, להשתתף בכל החגים היהודיים, ללמוד ליהנות שוב. אני זוכרת מסיבת פורים בה נהנינו עם קבוצת ילדים קטנה.
המורים מפלסטינה הכינו אותנו להגירה לארץ המובטחת. ציפינו לזה – אבל תורנו מעולם לא הגיע, בגלל מדיניות ההגבלה של הבריטים על ההגירה לפלסטינה, כדי לפייס את הערבים.
הידיעות על המצור שהטילו הבריטים על נמלי הכניסה ועל הורדת כל הנוסעים מהספינות והעברתם למחנות [המעצר של הבריטים] בקפריסין דיכאו את אבי. הוא אמר: "מספיק ודי, לא ארשה לאיש להכניס אותך שוב למחנה. הגיע הזמן לחפש מדינה אחרת לחיות בה." הוא בחר בצרפת. ... הוא ארגן את עזיבתנו הלא חוקית מבאד גאסטיין. לא היינו אמורים לעזוב, כי אף מדינה לא רצתה בנו. ...
ראשית היה עליו להרוויח מספיק כסף כדי לשלם למדריך שייקח אותנו אל מעבר לאלפים, לתוך איטליה. לא היתה דרך – באד גאסטיין היתה סוף הדרך, מבוי סתום. ... אפשר היה להגיע ממנה רק להוף גאסטיין, אבל ידענו ששם האמריקאים יזהו אותנו ויחזירו אותנו. הנתיב האפשרי היחיד היה ברגל, דרך ההרים.
המדריך לקח מספר אנשים בכל פעם. יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, יצאנו בחסות הלילה. טור האנשים הזדחל, זה אחר זה. הנתיב היה צר והנפילות – מסוכנות. במהלך הלילה פרצה סערה מרושעת. בהרים, הדי הרעמים לא תמו לעולם. ... הלכתי מאחורי אמי, מחזיקה בשמלתה, ומאחורי היה אבי, מחזיק בי, אומר לי להביט ברגלי, לא ימינה או שמאלה. הייתי בת שש.
באותו לילה איבדנו אדם שנפל לתהום. איני יודעת מי הוא היה. לא השקענו יותר מדי זמן בכך, או באבל: היה עלינו להמשיך. היום אני תוהה: האם היתה לו אישה אתו? האם היא דאגה? האם היא בכתה ולנו לא היה זמן בשבילה? הישרדות היתה דאגתנו היחידה. ... למדתי מה פירוש הדבר להיות פליט בלתי חוקי. ... עד שהגענו מבאד גאסטיין לפריז עברו שנתיים. (My Story, ע' 18-15)
ארכיון התצלומים של יד ושם 3380/92
