בקיץ 1941, עם פלישת גרמניה ורומניה לשטחי ברית המועצות, כבשו הרומנים שטח נרחב באוקראינה, מעבר לנהר הדנייסטר – טרנסניסטריה - לשם גרשו כ-150,000 יהודים. רוב היהודים המגורשים נרצחו בצעדות המוות אל טרנסניסטריה בירי ובמכות, או שנספו ברעב, בקור ובמחלות בעת הגירוש ועקב תנאי העבודה והקיום הקשים בגטאות ובמחנות טרנסניסטריה.
בפברואר 1943 הכניע הצבא האדום את הכוחות הגרמניים בסטלינגרד. לאחר מכן הביס את הרומנים בשורת קרבות באוקראינה וקרב לרומניה. שליט רומניה יון אנטונסקו סבר שהקלה על מצבם של היהודים תאיר את הרומנים באור חיובי בעיני בעלות הברית וכך ישתפרו תנאי הכניעה שיוטלו על רומניה. על כן אפשרו הרומנים ליהודי רומניה לעזור ליהודים שגורשו לטרנסניסטריה. ארגונים יהודיים יצרו קשרים עם גטאות טרנסניסטריה במאבק להחזרת המגורשים. עם זאת, מושל טרנסניסטריה, גיאורגה אלכסיאנו, התנגד להחזרת היהודים המגורשים, וכך גם הנאצים. במרס 1943 החליטה ועדה ממשלתית רומנית לאפשר לחלק מהמגורשים היהודים לחזור מטרנסניסטריה, אך גרמניה לחצה על אנטונסקו וזה ביטל את ההחלטה.
כאשר התקרב הצבא האדום לטרנסניסטריה החלו הרומנים לאפשר לחלק מהמגורשים היהודים לחזור מטרנסניסטריה. בנובמבר 1943 אפשרו שלטונות רומניה את חזרתם לרומניה של יתומים יהודים מתחת גיל 12. לאחר מאמצים הועלה גיל זה ל-15. בפברואר 1944 הורשו כ-1,900 יתומים יהודים שנאספו במוגילב-פודולסק ובטירספול לחזור לרומניה.
במרס 1944 שוחררה טרנסניסטריה בידי הצבא האדום. יתומים הוחזרו לרומניה ועמם אלפי מגורשים, בייחוד מדורוהוי וסביבתה, מאזור בוקובינה שבצפון רומניה. אל השבים הצטרפו בחשאי ילדים ואף מבוגרים שחזרתם לא אושרה, ועל כן היתה הנסיעה בחזרה לרומניה כרוכה במתח רב. סיפר העד שמואל ברקוביץ:
לא אשכח את המחזה הנורא הזה כל ימי חיי. אמהות קרבו לרכבת היתומים וזרקו את ילדיהן לתוכה כדי להצילם. אך השומרים הבחינו בכך ובתחנת הגבול הודיעו לממוניהם. על כן נערכו שם בדיקות קפדניות והילדים אשר לא נמצאו בידיהם אישורים מתאימים הועלו מיד על רכבת אחרת והוחזרו למוגילב.
נערה אחת, בתו של רב מפיאטרה-ניאמץ, נסעה ממוגילב עד יאשי כשהיא נאחזת כל הזמן בציר מתחת לקרון, וניצלה.
סיפרה ברטה מורגנשטרן:
כשקרבנו לגבול ספר ד"ר שטרנברג שוב את הילדים, אך לפתע נחרד מאד כשמצא שנוסף אחד לרשימה שבידיו... השאלה שעמדה עתה בפניו היתה, איזו נשמה תינצל ואיזו מהן תשוב לגיהינום. פתאום הבחין בארגז תרופות. הוא חיפש אחר ילד קטן אשר יוכל לשכב בו חצי שעה עד שנעבור את הגבול. אני הייתי זאת שהוכנסה לתוך הארגז ועליו הושב ילד. משעבר הכל בשלום הוצאתי מן הארגז. נשאלתי על ידי ד"ר שטרנברג מה אני מבקשת. עניתי ביידיש שאני מבקשת קצת מים, אבל אם אין לו אני יכולה להתאפק. (אביגדור שחן, בכפור הלוהט, ע' 271, 372)
סיפרה טובה למברגר (שנפ) מרדאוץ שבבוקובינה, שהיתה בת 15 בעת החזרה הביתה:
בעונת האביב היפה, כשהאוויר היה צח וחמים והכל פרח, ובלי שהייתי מוכנה לכך כלל – הגיע הצו המיוחל: חוזרים הביתה. ... בבוקר שנקבע לכך צעדנו ברגל עם מיטלטלינו על גבינו אל תחנת הרכבת. היו לנו מעט בגדים, שמיכות הפוך שנדדו אתנו במשך כל השנים ולאורך כל הדרך שעשינו, מעט כלי מטבח שנשאנו בתוך גיגית, ומעליהם המערוך שנפל שוב ושוב ולא נתן לנו מנוח. כך השתרכנו, שתי נערות-ילדות ואב, שדומה כי הזקנה קפצה עליו בבת אחת. ... התמקמנו בקרון הבהמות שהועמד לרשותנו, לצד נוסעים אחרים, והרגשנו שבדידות כבדה רובצת עלינו. הרכבת זזה! בעודה נושפת ורועשת היא נעה לאטה והחלה במסע שסופו יביא אותנו הביתה. היינו שרידים מוכים ובלויים שגורשו לטרנסניסטריה ועתה שבים לביתם, כשבלבם שמחה ועצב שזורים זה בזה ופחד מפני העתיד. ואז ראיתי צעירה חולת שחפת שמנעו ממנה לעלות לרכבת, וידעתי כי לא כולם זכו; אכן, שפר עלינו מזלנו. ... בסערת הנפש שבה הייתי נתונה הרהרתי גם במה שאני משאירה מאחורי, באמא ובאחותי. (הימים אינם חולפים ברגע, ע' 74-73)
אמה של טובה יטי ואחותה פני נספו בטרנסניסטריה. אחיה בנימין נרצח על ידי הגרמנים בצ'רנוביץ עוד בתחילת המלחמה. אביה פייביש נפטר חודשים ספורים לאחר השחרור, כתוצאה מתלאות המלחמה.
את היתומים ששבו מטרנסניסטריה באביב 1944 קלטה "ועדת העזרה" שפעלה מבוקרשט, בה פעלו נשים מארגונים יהודיים כגון ויצ"ו ואוז"ה. היתומים הובאו ליאשי ופוזרו בקרב קהילות יהודיות ברומניה. חלק מאלה שהיו יתומים משני הוריהם, אומצו על ידי משפחות יהודיות.
באוגוסט 1944 בוצעה הפיכה ברומניה. המשטר הפשיסטי של אנטונסקו סולק ורומניה נכנעה לבעלות הברית. חקיקה שהועברה בספטמבר ובדצמבר קבעה שיש להחזיר ליהודים רכוש שהוחרם ולבטל את החקיקה האנטי-יהודית. הרומנים סברו שהחקיקה החדשה היא תכתיב סובייטי ולא רצו לקבל בחזרה לרומניה את היהודים שגרשו לטרנסניסטריה. כששבו היהודים מטרנסניסטריה לבתיהם, מצאו שרוב רכושם נבזז, שבבתיהם מתגוררים זרים וששכניהם עוינים להם.
בסרביה ובוקובינה הצפונית היו בשלטון ברית המועצות עוד מיוני 1940, וכעת שבו וסופחו לברית המועצות. כשיחידות הצבא האדום שהו ברומניה, תבעו הסובייטים שיתומים שבמקור הגיעו מבסרביה ובוקובינה הצפונית, יוחזרו לתחומי ברית המועצות. ב-23 בספטמבר 1944 כתבו מנהיגי הקהילה היהודית ברומניה להנהלת בתי היתומים בבוקרשט כי המפקד הרוסי תבע לקבל מאות מיתומים אלה, בתור אזרחים סובייטיים, כדי שיחונכו על ידי הסובייטים. מבין 1,400 היתומים שהיו בשני בתי היתומים היהודיים בבוקרשט, הרוב הגיעו מהאזורים הסובייטיים, אך הקהילה הצליחה למנוע העברה של חלק מהם, ורק 520 מהם נמסרו לידי הקצינים הרוסים. 300 מהם היו יתומים שביקשו לשוב לאזורים בהם נולדו, אזורים שכעת היו בשטחי ברית המועצות. ילדים אלה נמסרו לשלטונות הרוסיים בבוקרשט ואלה ריכזו אותם בבתי יתומים בהנהלתם. לאחר מכן ביקשו רבים מילדים אלה לחזור לבתי היתומים של הקהילה היהודית, והנהלת בתי היתומים היהודיים הצליחה להשיב חמישים מהם.
מצבם של הילדים ששהו בבתי היתומים של הקהילה היהודית היה קשה, עקב מחסור במזון וביגוד. בדצמבר 1944 הועברו לבית יתומים באודסה שבאוקראינה 520 ילדים יהודים ששבו מטרנסניסטריה. במסיבת הפרידה לילדים אמר הגנרל סרגיי וינוגראדוב: "אני יכול להבטיחכם שהילדים הללו יהיו חופשיים ואזרחים מאושרים במדינתנו. הם יגדלו להיות תלמידים, פועלים ולוחמים של ברית המועצות" (שחן, 273-272).
הסובייטים גייסו לצבא האדום יהודים ששרדו את מחנות הריכוז והגטאות בטרנסניסטריה, בהם יתומים בני 13 ומעלה, למרות שאלה היו אזרחים רומנים ולא סובייטים. חלק מהמגויסים נהרגו בהמשך המלחמה. חלק מהמשוחררים הועברו לעבודת כפיה במחנות עבודה סובייטיים במעמקי ברית המועצות. רות גלסברג-גולד היתה בת 14 וחצי, אך נראתה כבת עשר בלבד עקב הרעב ותלאות המלחמה. בדצמבר 1944 הועברה רות לאודסה:
הרשויות כינסו את כל הילדים בבית היתומים לבנים, ומשם לקחו אותנו במשאיות חזרה ליאסי – לאותה תחנת רכבת שאליה הגענו מטרנסניסטריה כשנה קודם לכן. וכאז כן עתה המתינה לנו רכבת משא ארוכה. תהיתי אם נגזר עלי לנסוע לנצח בקרונות בקר. השגחתי גם בלעג הגורל שהחזיר אותנו באותו מסלול למה שהיתה עכשיו אוקראינה הסובייטית. בתחושת "דז'ה וו" זו הייתי צריכה להזכיר לעצמי כל העת שעכשיו איש אינו רודף אחרינו. ...
כעבור כמה ימים הגענו לאודסה. ... פקידי הממשל עברו מקרון לקרון והורו לילדים שטרם מלאו להם ארבע-עשרה שנים לרדת מן הרכבת ולעלות על המשאיות שאמורות היו לקחת אותם לבית יתומים. ... אנחנו נשארנו בתוך הרכבת ותהינו מה מייעד לנו הגורל. שוב עלה שמה של דונבאס. נאמר לנו שנלמד שם, אבל גם נעבוד ללא שכר במכרות הפחם – מחווה פטריוטית למען מולדתנו המאמצת החדשה. (אתמולים אבודים, ע' 161-157).
צעירות יהודיות ולא יהודיות, שחלקן נחטפו באקראי ברחוב, הועברו למכרות הפחם בדונבאס. רות הועברה לבית מחסה באזור אודסה. לאחר כשנה יצרה עמה קשר קרובת משפחה והיא שבה לעירה צ'רנוביץ.
מתוך כ-150,000 מגורשים לגטאות טרנסניסטריה שרדו כ-50,000 יהודים בלבד.
רוב היהודים שחיו ברומניה לאחר המלחמה היגרו ממנה לישראל בתחילת שנות החמישים.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 100DO6
