גטו לודז' שרד זמן רב יותר מכל גטו אחר - למעלה מארבע שנים - מכיוון שהגרמנים השתמשו ברבים מתושביו לעבודת כפייה בבתי החרושת שבגטו. בבתי חרושת אלה ייצרו עובדי הכפייה היהודים בעיקר מוצרים שנדרשו לכלכלת המלחמה של הרייך. בין עובדים אלה היו קשישים, נשים וילדים בני עשר ומעלה, שעבדו כדי להינצל מגירוש. ילדים צעירים מגיל זה שולחו אל מותם בחלמנו ובאושוויץ החל מ-1942.
תמונה זו צולמה ב-15 באוגוסט 1944, במהלך הגירושים של אחרוני היהודים מגטו לודז' לאושוויץ. מימין נראית הלן (חיה) פוטאש לבית יחימוביץ. הלן נולדה בשנת 1929. כל חייה התגוררה בלודז', להוציא חופשות קיץ קצרות שאותן בילתה בעיירת נופש מחוץ לעיר. בגטו עבדה הלן עם אמה לאה, אחותה מאשה ואחיה הקטן משה בעבודת כפייה. אביה, הרשל, נספה בגטו בחורף 1944-1943 עקב הקור, הרעב והמחלות, כפי שעלה בגורלם של כ-40,000 מהכלואים בגטו.
באוגוסט 1944, עם חיסול הגטו, נשלחו לאה, בנותיה הלן ומאשה ובנה הקטן משה למחנה ההשמדה אושוויץ בקרונות בקר.
אני לא זוכרת כמה זמן המתנו. אולי כל הלילה. הועלינו על קרונות הבקר. לקחנו אוכל, מים ותמונות. תמונות הן חסרות תחליף. מה קרה לתמונות? לא ראינו אותן שוב [אחרי הסלקציה באושוויץ].
עלינו לקרונות, כמאה איש בקרון. עמדנו בקרון, זקנים, תינוקות, נשים בהריון. היה דלי אחד באמצע הקרון. אלה היו כל המתקנים הסניטריים. שמענו קול נקישה רם והדלתות נסגרו עלינו. היינו בחשכה. היה חלון קטן למעלה. זה היה אור היום היחיד שיכולנו לראות, אם היה אור יום. וזה היה האוורור היחיד שהיה, אם היה אוויר, וביום הקיץ החם הזה [שבו התרחש הגירוש] – שכח מזה. לא היה אוורור. אנשים צנחו מתים שם, בקרון הבקר. אם רצית לזוז, להסתובב, מתנוחה זו לתנוחה אחרת, היית צריך לפסוע מעל גופה של מת. לא היה מקום לשכב, ואם רצית לשכב, כולם היו צריכים לשכב כמו סרדינים בקופסה. ראש לרגליים ולהפך. כמו סרדינים. אבל הרגשתי את האינסטינקט של ההישרדות. זה היה חזק יותר מכל דבר אחר בעולם. אנשים נאבקו על נשימה. אנשים נאבקו על האוצר של פיסת לחם קטנה. אנשים אחזו זה בזה כדי לוודא שהם אכן שם, שהם עדיין בחיים. אם הגבת, זה אמר שאתה עדיין בחיים.
אמרו לנו שאנחנו הולכים למחנה עבודה. אמרו לנו שהגרמנים צריכים כח אדם זול. מאד זול. בחינם. איני יודעת היום ולא ידעתי אז במשך כמה זמן נסענו. אלה היו ימים ולילות.
לאחר מכן הוברר לנו שהיעד היה אושוויץ. על אושוויץ שמענו לפני כן בתור עיר קטנה. לא שמעתי עליה הרבה לפני השואה. בנעורי לא היינו יוצאים מלודז', להוציא חופשות בבית קיץ. עד שעזבתי את לודז' לתמיד.
לבסוף הרכבת נעצרה. שמענו את שקשוק הגלגלים. אנשים נפלו זה על זה. פתאום שמענו מבחוץ נקישות של מנעולים, של פתיחת הדלת. ראינו נאצי עם רובה גדול תלוי על כתפו ועם כלבים, רץ לכיוון הדלת הפתוחה וצורח "ראוס! ראוס! שנל! שנל! [החוצה! מהר!]"
הקרון היה גבוה, ולא יכולנו פשוט לצאת ממנו, כך שהיה עלינו לקפוץ. הם תפסו אותנו בכל מה שיכלו, והכריחו אותנו לקפוץ. כשקפצנו הם הפרידו בינינו: גברים נשלחו לצד אחד ונשים וילדים - לצד אחר. נראינו כמו זומבים. הרגשנו כמו זומבים. ... הייתי בת 15. אחי היה בן 12. הוא אפילו עוד לא חגג בר מצווה.
"אמי היתה מותשת. היא בקושי יכלה ללכת", סיפרה הלן בעדותה. בסלקציה נשלחו האם לאה והאח הצעיר משה לתאי הגזים. הלן ומאשה נשלחו לעבודת כפייה. לאחר כשבועיים באושוויץ נשלחו למחנה עבודה בהמבורג. משם הועברו לברגן-בלזן, שם שוחררו.
שלוש מאחיותיה של הלן - מניה, מיניה ופראניה - ברחו לברית המועצות. עד 1942 הגיעו מהן מכתבים, ומאז לא נשמע מהן דבר. ככל הנראה נספו השלוש במחנות העבודה בסיביר, עקב התנאים הקשים. ממשפחתה של הלן, בת שמונה הנפשות, שרדו רק הלן, צעירת הבנות, ואחותה מאשה.
בשנת 1947 נשלחה הלן לניו יורק. איש מקרוביה לא שרד ולא היה מי שיאמץ אותה. הלן עברה לקליבלנד, אוהיו, שם אומצה על ידי משפחה מאמצת. לימים נישאה לברנרד פוטאש, ניצול שואה מטרוכנברוד שבפולין (כיום באוקראינה). לימים מצאה הלן באלבום תצלומים מגטו לודז' את התצלום בו היא מופיעה. בעדותה סיפרה:
מצאתי ספר על גטו לודז' ובו כ-500 עמודים. קראתי את הספר ובערך בעמוד 230 קיבלתי את ההלם של חיי: ראיתי תצלום שלי עם אחי הקטן. זה השריד היחיד שיש לי ממנו. לא נותר לי שום שריד מהחיים שלפני המלחמה, וזה השריד היחיד שיש לי מתקופת המלחמה. אי אפשר להבין איך הרגשתי. ראשי התפוצץ. רעדתי כמו עלה. מה זה? זו אני עם אחי! ניסיתי לדמיין את משפחתי: אמי, אבי, אחיותי, אחי. המראה שלהם התפוגג ככל שעברו השנים. והנה, בשחור ולבן, תמונה של אחי התינוק. הוא היה צעיר ממני בשלוש שנים. הוא היה מחמד לבי ואיש סודי. היינו בלתי נפרדים. אמי ואחותי המבוגרת יותר לא מופיעות בתמונה. אבל אני ואחי הלכנו ביחד.
משמאלה של הלן מופיע אחיה הקטן משה יחימוביץ, שנרצח באושוויץ עם אמם, לאה לבית אולשטיין.
בשנת 1998 מסרה הלן דפי עד לזכר אביה הרשל, אמה לאה, אחיה משה ואחיותיה מניה, מיניה ופראניה שנספו בשואה.
הלן נפטרה בדצמבר 2009. היא הותירה אחריה חמישה ילדים ו-16 נכדים.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 40AO4_
צילום יהודי בגטו לודז'.
