בשנות השלושים חיו בקובנה כ-25,000 יהודים - כשליש מאוכלוסייתה. הם עסקו במסחר, במלאכה ובתעשייה זעירה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים. העיר שקקה פעילות יהודית – מסורתית ומודרנית. יהודי העיר קיימו מוסדות תרבות וסעד, בית ספר עברי של רשת "תרבות", בתי ספר תיכוניים ובית ספר מקצועי של רשת אורט, תאטראות וספריות יהודיים, עיתונים יומיים ועשרות כתבי עת, בעיקר ביידיש. בעיר פעלו המפלגות הציוניות, הבונד ואגודת ישראל, ויהודים פעלו גם במפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 נהרו לקובנה אלפי פליטים. ב-1940 סופחה ליטא לברית המועצות. בעת זו כבר היו בעיר כ-37,000 יהודים – כרבע מאוכלוסייתה. הסובייטים הלאימו עסקים פרטיים וחיסלו את הפעילות הדתית והפוליטית היהודית. בתי הספר העבריים נסגרו.
ב-24 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את קובנה. בלילה שלאחר הכיבוש רצחו לאומנים ליטאים כ-800 יהודים שחיו בפרוור סלובודקה בקובנה. הגרמנים החלו מיד בחקיקה אנטי יהודית שכללה את החובה לענוד טלאי צהוב, הגבילו את חופש התנועה של היהודים ואסרו עליהם להחזיק רדיו ונשק. יהודים שעבדו במוסדות ציבור פוטרו. בחודשי הכיבוש הראשונים נמשכה ההתעללות ביהודים. אלפי גברים יהודים מקובנה נרצחו ובעיר הוקמו שני גטאות בהם נכלאו 30,000 יהודים.
באוקטובר נרצחו כ-11,000 מיהודי קובנה בירי בפורט התשיעי, מצודה סמוכה לעיר, והגטו הקטן חוסל. שארית יהודי קובנה שרדה בעבודת כפייה למען הגרמנים. בגטו פעלו מספר בתי מלאכה בשירות הצבא הגרמני: מתפרות, סנדלרייה, מסגרייה ונגרייה. במקביל המשיכו הגרמנים לרצוח יהודים מעת לעת.
עד סוף 1943 הוציאו גרמנים ואוקראינים 5,000-6,000 יהודים מהגטו למחנות עבודה מחוץ לקובנה, בהם מחנות עבודה באסטוניה. בגטו נותרו 7,000-8,000 יהודים.
ב-27 במרס 1944 נכנסו הגרמנים לגטו, לכדו כ-1,300 ילדים, הוציאו אותם מהגטו ורצחו אותם ("אקציית הילדים"). נשים וילדים שניסו להתנגד, נורו במקום.
ב-8 ביולי נכנסו הגרמנים לגטו, פוצצו בתים, שרפו אותם, הרגו 1,500 יהודים ופינו למחנות שטוטהוף ודכאו את שרידי יהודי קובנה שעוד נותרו בגטו ובמחנות העבודה הסמוכים. רוב היהודים שפונו, נספו. 350 יהודים ברחו מהגטו ליער רודניקי, שם היה מטה הפרטיזנים של דרום ליטא. לא כל הבורחים שרדו ביערות.
ב-1 באוגוסט, שלושה שבועות אחרי חיסול הגטו, שחרר הצבא האדום את קובנה. 3,000 מיהודי קובנה שרדו: 2,500 שוחררו בגרמניה והיתר שרדו עם הפרטיזנים ובמקומות מסתור.
תמונה זו צולמה בחודש הראשון לשחרור. בין המצולמים - בנימין פרידמן ואפרים רום, שני מימין.
אפרים רום נולד בשנת 1926 בקובנה. בגיל 15 נכלא בגטו קובנה ועבד בעבודת כפייה מחוץ לגטו. כך שרד מספר אקציות חיסול. אביו היה חשמלאי מומחה שקיבל סדנה לעבודה בגטו, שם הכין מסתור שאפשר לאפרים לשרוד עוד אקציות חיסול. בעדותו סיפר רום על בריחתו בעת פינוי גטו קובנה:
יום אחד הוכרז מטעם היודנרט כי עומדים לפנות את המחנה [גטו קובנה, שהפך למחנה עבודה לאחר רצח רוב יהודיו] בספינות נהר לגרמניה, כי מותר לקחת רק מיטלטלים הנישאים ביד וכי השיירה הראשונה תצא בשבת, 8 ביולי 1944. לא האמנתי להכרזה מטעם הגרמנים, כי ההגיון מחייב שבשעת הדחק, וכשהחזית כבר מתקרבת לקובנה, הם לא יתעסקו עם פינוי הגטו לגרמניה וכי כל כוונתם היא להוציא בשקט את השיירות לאחד הפורטים בסביבה ושם לחסל את כל האנשים כפי שכבר עשו בעבר. החלטתי היתה אפוא נחושה לצאת עם המשלוח הראשון, וכשהשיירה תהיה מחוץ לגטו, לעשות הכל כדי לברוח ממנה.
ההכנות היו פשוטות: לא לקחת מיטלטלים כלל (וכי מי צריך מיטלטלים בגיא ההריגה), להיות לבוש בבגד עבודה שאינו מעורר חשד, ואת הטלאי הצהוב על החזה לא לתפור אלא להצמיד עם סיכת בטחון כדי שאפשר יהיה להסירו במהירות.
ואכן, התייצבתי ב-8 ביולי במגרש ליד היודנרט ובחרתי בפקידה את מקומי בקבוצה. זה היה צריך להיות חמש שורות לפני סוף הקבוצה וקיצוני מצד ימין. התכנון היה כדלקמן: כשהחיילים יקיפו את הקבוצה, הרי השניים שהולכים מאחוריה לא רואים אותי כי אני חמש שורות לפניהם. החייל שהולך משמאל לקבוצה לא רואה אותי כי אני בצד ימין. רק החייל מימיני הולך לידי, אבל אם בצדי הכביש יחנה רכב או עגלה, הרי בדרך כלל חייל זה ימשיך ללכת במדרכה ולא יראה אותי לכל אורך הרכב. זה בדיוק הרגע שאפשר להתכופף ולהעלם מתחת לרכב.
ואכן, מיד כשיצאה הקבוצה מהגטו ראיתי מרחוק עגלה לצד הכביש, עמוסה רהיטים, לידה סולם ועליה עגלון, גוי ליטאי שמחזיק במושכות. החלטתי שזהו זה. או שאני מצליח או שכאן נגמרות שבעים השנים שלי. בדיוק לפי התכנון ולפני הגיענו לסולם, הורדתי מהר את הטלאי הצהוב, חבשתי כובע שהיה לי בכיס ביחד עם כריך, התיישבתי מהר על הסולם והתחלתי בשקט לאכול. הקבוצה עקפה את העגלה, החייל שאכן הלך במדרכה העיף מבט לאחור וראה תמונה פסטורלית: עגלה עמוסת רהיטים, עגלון שמחזיק במושכות ועוזרו הצעיר שיושב על הסולם ואוכל כריך. כדי לחזק את התמונה התחלתי לדבר בליטאית עם העגלון. הוא לא ענה לי. הוא ראה הכל אבל שתק והמשיך להסתכל קדימה.
אחרי שהקבוצה התרחקה מספיק, עליתי למדרכה, עטפתי שוב את הכריך בתוך הכובע והטמנתי אותו בכיס. אני בוודאי עוד אצטרך אותו. מי יודע מתי ואיפה תהיה הארוחה הבאה שלי.
אפרים שרד בשטח הכיבוש הנאצי עד הגעת הצבא האדום. לאחר השחרור הגיע אפרים למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה. משם עלה לישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות והתגייס לצה"ל.
בשנת 1955 מסר אפרים דפי עד לזכר אחותו הגדולה צילה, שנרצחה במחנה ה.ק.פ. (H.K.P.) בווילנה, לזכר אחיו הגדול אריה ולזכר בתו של אריה, אסתר, שהיתה בת שלוש כשנרצחה עם שארית יהודי גטו קובנה בעת חיסול הגטו.
ארכיון התצלומים של יד ושם 74GO1
