ערב השואה היתה לודז' העיר השנייה בגודלה בפולין ובה כמעט רבע מיליון יהודים - כשליש מאוכלוסייתה. כמעט מחציתם התפרנסו ממלאכה ומתעשייה, בייחוד בענף הטקסטיל.
ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז'. הם עצרו יהודים רבים וחטפו רבים לעבודת כפייה תוך התעללות והשפלה. מאות מהעצורים נעצרו ועשרות נרצחו. היהודים סומנו בטלאי צהוב ונושלו מנכסיהם.
במאי 1940 הוקם גטו לודז'. היה זה לאחר מסע טרור ורצח מאות יהודים, שנועד לזרז את כניסת היהודים לגטו. בגטו נכלאו 160,000 יהודים, לאחר שהיתר נרצחו, גורשו או עזבו את העיר. במהלך שנות קיומו של הגטו מתו בו 44,000 יהודים מקור, רעב ומחלות – כחמישית מאוכלוסייתו.
גטו לודז' שרד זמן רב יותר מכל גטו אחר – למעלה מארבע שנים. הוא שרד כי הגרמנים ביקשו להשתמש בכוח האדם שבו לשם עבודת כפייה בבתי החרושת שבגטו. בבתי חרושת אלה ייצרו עובדי הכפייה היהודים בעיקר מוצרים שנדרשו לכלכלת המלחמה של הרייך. בין עובדים אלה היו גם קשישים, נשים וילדים בני עשר ומעלה, שעבדו כדי להינצל מגירוש. ילדים מתחת לגיל זה נשלחו להשמדה, בעיקר באקציה של ספטמבר 1942.
בינואר 1942 החל גירוש יהודים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. עד מאי גורשו לחלמנו 55,000 יהודים ונרצחו. בספטמבר גורשו יותר מ-15,000 יהודים לחלמנו.
בפברואר 1944, נוכח התקרבות הצבא האדום, החליט ראש האס-אס היינריך הימלר לחסל את הגטו. ביוני וביולי נרצחו בחלמנו יותר מ-7,000 יהודים. בשל כושר ההשמדה המוגבל של חלמנו הפנו הגרמנים את הטרנספורטים לאושוויץ ובאוגוסט גירשו לשם יותר מ-67,000 יהודים – כמעט כל יהודי גטו לודז'. בגטו נשארו כ-1,000 יהודים לשם מיון חפצי הנרצחים והכנתם למשלוח לגרמניה. הם שוחררו בבוא הצבא האדום, ב-19 בינואר 1945. עוד אלפים ספורים מהיהודים שהיו כלואים בגטו לאורך שנות קיומו, שרדו במחנות עבודה וריכוז אליהם נשלחו מהגטו.
בשל התקדמותו המהירה של הצבא האדום לא הספיקו הנאצים להשמיד את הראיות לפשעיהם, ובגטו נשארו מסמכים, תצלומים ופריטים רבים המתעדים את קורותיו של הגטו.
לפני המלחמה היה הנריק רוס צלם עבור עיתון בוורשה. בגטו לודז' היה רוס צלם, כעמיתו מנדל גרוסמן, וכן עובד מחלקת הסטטיסטיקה ביודנרט. בגטו צילם רוס את היהודים עובדים, כותבים צוואות, גוססים ונשלחים למוות בחלמנו ובאושוויץ בקיץ 1942 ובקיץ 1944.
תמונה זו צילם רוס בחשאי ותוך סיכון חייו, בתחנת הרכבת ראדוגושץ' שליד גטו לודז', באוגוסט 1944, בעת אחת מאקציות הגירוש האחרונות מגטו לודז'. בגירושים אלה גירשו הגרמנים להשמדה באושוויץ יהודים שהשתייכו ליודנרט, לשירות הסדר היהודי וליחידות שהיו חיוניות לניהול הגטו ותעשייתו. גורשו גם פועלים יהודים שעד כה ניצלו עקב עבודתם בתעשיות שבגטו. בתמונה נראים איש אס-אס ואנשי שירות הסדר היהודי.
במשפט אייכמן תאר רוס את נסיבות צילומה של התמונה:
אנשים שהכרתי עבדו בתחנת הרכבת רדגסט (ראדוגושץ'), שהיתה מחוץ לגטו אך היתה מחוברת אליו. שם עמדו הרכבות שעמדו לצאת לאושוויץ. הצלחתי להיכנס לתחנת הרכבת כשהעמדתי פנים שאני אחד המנקים. חבריי סגרו אותי בחדר מבטון. הייתי שם משש בבוקר עד שבע בערב, עד שהגרמנים הסתלקו והטרנספורט עזב. הסתכלתי על הטרנספורט בעודו עוזב. שמעתי צעקות. ראיתי את המכות. ראיתי איך הם [הגרמנים] יורים בהם, איך הם רוצחים אותם, [את] אלה שסרבו [לעלות]. דרך חור בקרש שהיה על הקיר בחדר, צילמתי מספר תצלומים.
בצד שמאל של הצילום ניתן לראות פס שחור. זהו צד הקרש הצמוד לקיר שמאחוריו הסתתר רוס בעת הצילום.
באוגוסט 1944, עם תחילת חיסול הגטו, טמן רוס באדמה חלק מתצלומיו. רוס ניצל מהגירוש האחרון כי היה בין היהודים שהושארו בגטו כדי למיין את חפצי הנרצחים ולהכינם למשלוח לגרמניה.
בינואר 1945 שוחררה לודז' בידי הצבא האדום. רוס חפר באדמה ומצא את התשלילים שהטמין. חלקם ניזוקו בלחות, אך כמחציתם שרדו ובהם כ-3,000 תצלומים. על צילומיו בתקופת הגטו אמר רוס לימים:
רציתי להשאיר תיעוד למות הקדושים שלנו.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 35BO3
