עוד לפני הקמתו של גטו ורשה בסוף 1940 היו יחידות צבא גרמניות ויחידות אס-אס חוטפות יהודים ברחובות ורשה לשם שילוחם למחנות עבודה. החל מאביב 1941 עודדו הגרמנים את היהודים להשיג עבודה במקומות עבודה מאורגנים מחוץ לגטו. בתחילה ביקשו רק יהודים מעטים לעבוד במפעלים גרמניים. העובדים מחוץ לגטו לא קיבלו שכר אלא מעט מזון, ואילו עובדי המפעלים בגטו ("השופים") קיבלו שכר יומי. היו שהועסקו במחתרת בבתי מלאכה שהקימו בגטו אנשי עסקים גרמנים ופולנים ובעיקר יזמים יהודים, ללא הרשאה פורמלית. העובדים בבתי מלאכה אלה קיבלו בדרך כלל שכר גבוה יותר ויחס טוב יותר. בדצמבר 1941 הועסקו כ-65,000 עובדים בבתי חרושת ובבתי מלאכה רשמיים ולא רשמיים, בגטו ומחוצה לו.
מסוף 1941 הגיעו לגטו ידיעות על רצח המוני של יהודים באזורים שונים בפולין. השמועות וכן הפשיטות הליליות של הגרמנים והטרור הגובר עוררו חרדה בגטו. הגרמנים הכחישו שמועות על אקציה קרובה לשם חיסול הגטו, אך גירוש יהודי ורשה החל ימים אחדים לאחר ההכחשה.
ב-21 ביולי 1942 פורסמה בגטו הודעה גרמנית על פינוי יהודי ורשה למזרח. בהודעה נאמר כי בפינוי לא ייכללו הכשירים לעבודה. בשל ההודעה האמינו רבים מהיהודים כי הגרמנים מתכננים לגרש מן הגטו כ-70,000 מובטלים, והיתר יורשו להישאר. ב-23 ביולי התכנסו בגטו מנהיגי ציבור ונציגי המחתרת. חברי תנועות הנוער ונציגי הבונד דרשו התנגדות לגירושים, אך מרבית הנוכחים טענו כי פעולה כזאת תסכן את כל הגטו, ואילו הגרמנים מתכוונים לגרש רק חלק קטן מתושביו.
עובדים במפעלים גרמניים היו מוגנים בתחילה מפני גירוש - הם ובני משפחותיהם. לכן ביקשו המוני יהודים עבודה בבתי חרושת. בגטו נפתחו עשרות בתי חרושת חדשים, שכמה מהם קיבלו היתר זמני מהגרמנים.
ב-28 ביולי הקימו תנועות הנוער את "הארגון היהודי הלוחם" – האי"ל. האי"ל הודיע ליהודי הגטו כי המגורשים נשלחים למותם בטרבלינקה אך רוב יהודי ורשה סברו שהעלונים שחילק האי"ל הם פרובוקציה של הגרמנים שתכליתה לשמש עילה לחיסול הגטו.
ב-29 ביולי הודיעו הגרמנים שכל מי שיתייצב לגירוש מרצונו יקבל שלושה קילו לחם וקילוגרם ריבה. אלפי יהודים רעבים הגיעו לאומשלגפלץ ומספרם עלה על קיבולת קרונות הרכבת. היו יהודים שחיכו לרכבת לטרבלינקה מספר ימים בלי מזון ומים.
בתחילת אוגוסט החלו הגרמנים לחפש גם בשופּים וגירשו רבים מבני משפחות העובדים וכן עובדי מוסדות הציבור. באקציה האחרונה, ב-21 בספטמבר 1942, גורשו אנשי שירות הסדר היהודי ובני משפחותיהם. במשך חודשיים שולחו לטרבלינקה יותר מ-265,000 יהודים מגטו ורשה.
לאחר הגירוש היה הגטו שונה מאוד בהרכב האוכלוסייה, בתחומו ובאופיו. נוצרו שלושה חלקים במקום גטו רציף אחד, ובהם כ-55,000 יהודים. כשליש מהם חסרו אישורי עבודה והסתתרו בגטו בצורה לא חוקית. גטו ורשה דמה יותר למחנה עבודה. התושבים עבדו בשופּים שבעה ימים בשבוע ללא שכר. הם היו אמורים להתקיים ממנות המזון הזעומות שאפשר היה לקבל באמצעות כרטיסי המזון שחולקו להם. חסרי אישורי העבודה מסרו חפצי ערך לחנויות בגטו תמורת מזון.
הגירוש הגדול של יולי ואוגוסט 1942 הסיר מעל תושבי גטו ורשה את האשליה שהמגורשים נשלחים לעבודה. כשהורה הימלר על גירוש חלק מיהודי הגטו בינואר 1943, הפעילה המחתרת בגטו התנגדות חמושה. בגירוש זה ביקש הימלר רק לצמצם את הגטו ולא לחסלו. יהודי הגטו לא ידעו שמראש תוכנן גירוש מוגבל בלבד, וסברו שההתנגדות היא שעצרה את חיסול הגטו. כשהחל הגירוש של אפריל 1943 הצטרפו כל תושבי הגטו למרד. הם קיוו לבלום את הגרמנים, כפי שסברו שעשו בהצלחה בינואר, והניחו שהגרמנים לא שולחים אותם מהגטו למחנות עבודה אלא לחיסול, ולכן אין לשתף פעולה אלא להילחם עד האיש האחרון.
ארכיון התצלומים של יד ושם 1605/1926
