בסוף שנות השלושים חיו בעיירה ינבה (Janova) הסמוכה לקובנה שבליטא כ-2,700 יהודים - כשני שלישים מתושבי העיירה. בעיירה פעל בית ספר יהודי יסודי ביידיש ועוד שניים בעברית: בית ספר חילוני של רשת "תרבות" ובית ספר דתי של רשת "יבנה". בעיירה היו בית חולים יהודי ומרפאה, ושתי אגודות שתמכו במוסדות סעד. יהודי העיירה התפרנסו בעיקר ממלאכה וממסחר. מאות מהם עבדו בארבע המנסרות וב-15 מפעלי הרהיטים שבעיירה. עוד פעלו בעיירה טחנות קמח ומפעלי אריגים. בין היהודים בעיירה היו בעלי רפסודות שהשיטו סחורות על נהר הוויליה (נריס) שעבר בעיירה, וכן בעלי עגלות שסוחרי האזור הסתייעו בהם רבות.
בחורפים היו מי הנהר קופאים ובני הנוער היו נוהגים להחליק על הקרח ברגל ובמזחלות. את הקיצים בעיירה בראשית המאה העשרים תארה מרים זכרי:
ימי האושר חסרי הדאגות, הנסיעות הקיציות ל"דאצ'ות" [בקתות הנופש], ליערות מלאי הקסם המסתורי, ההתנדנדות בערסל וקטיפת הפטל. כמה מופלא היה לחזות בטבע הפורח, לחלוב פרה בהסכמת האיכרה, להקשיב לזמרת הציפורים ולזמזום הדבורים ולחזות בשובו של העדר מהמרעה. לבסוף הגיעו ימי השיבה לספסל הלימודים. (ספר ינובה, ע' 9)
בינבה היו סניפים ("מועדונים") של רוב המפלגות היהודיות, כולל הבונד והקומוניסטים, סניפים של רוב המפלגות הציוניות, וכן קנים של תנועות הנוער שלהן: השומר הצעיר, החלוץ הציוני, צעירי ציון, בית"ר, גורדוניה ועוד. בעיירה הוקם "בית החלוץ" של תנועת החלוץ לשם הכשרת חלוצים שביקשו להתכונן לעלייה לארץ ישראל. עוד פעלו בעיירה סניפים של אגודות הספורט הציוניות "מכבי" ו"הפועל".
בינבה היו הכשרה חלוצית ואפשרויות רבות ללמוד מקצוע. על כן הגיעו אל העיירה קבוצות רבות של חלוצים שביקשו לרכוש מקצוע לפני עלייתם לארץ ישראל. אל העיירה הגיעה גם קבוצה של תנועת הנוער הציונית-דתית בני עקיבא, המופיעה בתצלום זה. חניכי בני עקיבא שילבו פעילות ציונית ומורשת יהודית. הם היו לומדים ושרים בעברית, ויוצאים למחנות קיץ תוך שמירת מצוות. בוגרי בני עקיבא התארגנו בקיבוצי הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל.
במקביל להגעתן של קבוצות מחוץ לינבה למחנות קיץ בחורשה שליד העיר, עזבו צעירים רבים מינבה כדי לרכוש השכלה, בין היתר בקובנה הסמוכה. לפני מלחמת העולם השנייה היגרו רבים מיהודי ינבה לארצות הברית.
לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית בספטמבר 1939 הגיעו פליטים רבים מפולין לינבה, בהם בני ישיבת קלצק (Kleck). ביוני 1940 כבשה ברית המועצות את ליטא. מפעלי התעשייה בינבה, שרובם היו בבעלות יהודים, הולאמו, ונאסרה פעילותם של מוסדות החינוך היהודי, המפלגות היהודיות והציוניות ותנועות הנוער שלהן. באביב 1941, ערב פלישת גרמניה לברית המועצות, הוגלו עשרות מיהודי ינבה לסיביר.
עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 הופצצה ינבה קשות וכ-70% מבתיה נהרסו. ב-26 ביוני כבשו הגרמנים את ינבה. לאומנים ליטאים שדדו רכוש יהודי, הכו יהודים וחטפו גברים יהודים לעבודות כפייה. לאחר מכן הצטרפו הגרמנים לשוד, בדמות דרישת כופר. בראשית אוגוסט ירו לאומנים ליטאים ב-500 גברים יהודים מינבה בחורשה סמוכה. הנשים, הילדים והקשישים היהודים רוכזו בגטו ואחרי כשבוע נרצחו גם הם.
בחורשה הנאה התרחשה הזוועה, במקום שמשך אליו את טיולי השבת של בני הנעורים; מקום שם היה קן "השומר הצעיר" עורך את פגישותיו, משחקיו ופעולותיו; מקום שם סודרו בערבי ירח מאי נשפי [חודש סיון,] ה"סיוניות", ולקול תרועות תזמורת כלי נשיפה היו יוצאים במחולות מחניים גם זוגות מעורבים... באותו יום מר ונמהר של שנת 1941 נערך שם בחורשה מחול שטנים על ידי חיות אדם, ועצי המחטים חזו בו הפעם במחזות מן הגיהינום וקלטו זעקות אימים. (ספר ינובה)
בספטמבר שוב הוקם גטו בעיירה ובו נכלאו כ-200 יהודים מיישובי הסביבה תחת שמירה של ליטאים. באוקטובר גורשו יהודים אלה לגטו קובנה וכמעט כולם נרצחו באקציה בפורט התשיעי בסוף אותו חודש.
ארכיון התצלומים של יד ושם 7142/1
