ביוני 1940 הקימו האיטלקים מחנה ריכוז בפרמונטי די טרזיה שבדרום איטליה, באזור ביצות ומלריה. לפי עדויות ניצולי מחנה הריכוז פרמונטי, בספטמבר 1943, ערב כניעת איטליה לבעלות הברית, אפשרו האיטלקים לעצורי המחנה לברוח ממנו להרים כדי שלא להיתקל בנקמת הצבא הגרמני הנסוג. רבים מעצורי המחנה הגיעו ליישובים כפריים קטנים בהרים, ושם קיבלו אותם האיטלקים המקומיים בסבר פנים יפות וסיפקו להם מקום לינה ומזון. כעבור מספר ימים שבו העצורים למחנה פרמונטי ולאחר מספר ימים הגיעו למחנה כוחות בעלות הברית.
כעבור ימים ספורים הגיעו אל המחנה חיילים יהודים מארץ ישראל ששירתו בצבא הבריטי, ופגשו את 2,000 הניצולים היהודים ששהו בו. עוד לפני השחרור הקימו היהודים מוסדות חינוך ובתי כנסת, וכן סניפים של מפלגות ציוניות ותנועות נוער ציוניות. פרמונטי הפך למחנה עקורים. ניהול הפעילות החינוכית במחנה הוטל על צבי אנקורי, חייל יהודי בן 23 מארץ ישראל ששירת בצבא הבריטי, ואיש חינוך בעלי נסיון. סיפר אנקורי:
"אנקורי, התכונן, יש לך חצי שעה!" – ירה סרג'נט מייג'ור בנקובר כלאחר יד קריאה לתוך האוהל, ירייה רכה וידידותית כדרכו של בנקובר כלפי הקיבוצניק למיום קבלו אותו לפלוגה, אך ברור היה כי זו פקודה שאין עליה עוררין.
– "להתכונן לְמָה?"
– "לנסיעה" – הוא ענה קצרות, כסבור שהדבר משתמע מאליו – ״האוטו מחכה."
– "נסיעה לאן?"
– "לפרמונטי."
זו הפעם הראשונה ששם-אתר זה הובא לידיעתו של החייל שלא השתכנע כי עליו להתנצל על בורותו.
– "היכן היא הפרמונטי שלך?״
– "אל תלגלג. בעוד שלוש שעות היא תהיה שלך."
– "איפה זה?"
– "בקלבריה."
– "זאת אומרת, בבהונות-הרגל שבמגף האיטלקי?"
– "אפשר גם לנסח את זה ככה."
– "למה אתה רוצה שאסע לשם?"
– "שם מחנה הריכוז האיטלקי הגדול הראשון ששוחרר."
החייל נדהם ונימת הלצון בדבריו התפוגגה באחת.
– "אתה תהיה השליח הראשון מטעמנו ומטעם כל היחידות העבריות באיטליה."
– "מה עושה שליח במחנה ריכוז? מעולם לא נתנסיתי בזה."
– "איש לא נתנסה ואל תצפה לעצות מאיש. אתה תיצור את התפקיד לפי הבנתך, כשם שיצרת מודל של בית ספר עברי בבנגזי [בלוב], אלא הפעם בקנה מידה גדול פי עשרה ולא לילדים בלבד אלא לציבור שלם, בוגרים ונוער, בית ספר וגן."
החייל השתתק, כאילו חישב, בלי נייר ועיפרון, כמה זה "פי עשרה".
– "נו, די כבר עם השאלות. האוטו מחכה. יותר מזה: שם מחכים לך. זוז!"
– "מה החיפזון? ... אין בידי שום חומר חינוכי או תעמולתי, שום ספר, שום שירון או מפה."
– "עזוב, אצלך הכל בראש. ... העיקר, סע!"
סיפר משה מוסנזון:
יומיים לאחר ששהינו על היבשת [יבשת אירופה, לאחר נחיתת בעלות הברית באיטליה בספטמבר 1943] נסענו לבקר במחנה ריכוז בפרמונטי שנמצא במרחק של 100 מיל. נסעו המפקד, הקצין בן-חנוך ומשה מוסנזון. יצאנו במכונית המטה בהשכמת הבוקר. לאחר שלוש שעות נסיעה הגענו למקום. השטח מוקף בהרים חשופים מסביב. מחנה צריפים גדול ללא עץ וללא סימני יישוב רגילים. הצריפים קודרים ובינותם בוץ ושלוליות מי גשמים.
על כך כתב אנקורי:
לא מן הנמנע, שמה שעורך העיתון [מוסנזון] חשב לשלוליות לא היה אלא גזרת ביצה שייבושה הופסק מחמת המלחמה. ואכן מוסנזון מדווח מפי המארחים, ש"במקומנו סובלים הרבה מקדחת בגלל אופי הסביבה. עד כה היו לנו שלושים מקרי מוות."
פרמונטי היתה ערב-רב של עצורים, ובהם גם קבוצות לאומיות נוצריות קטנות ונוצרים יחידים (אף מומרים), אך היסוד הגדול והדומיננטי היו היהודים. הללו (סך 2,000 איש לערך) היוו גושים גושים שעברם האירופי סומן לפי ארץ מוצאם. הבדלי המוצא וההשקפות השונות על העתיד שייחלו לו גושים ויחידים לא גרמו לניכור או להתבדלות – לא בארבע שנות הסגר מאחורי גדר תיל, ולא משנפתח השער והוסרה הגדר בידי צבאות הברית.
אמנם היו יחידים שיצאו את השער. משב הרוח החדש של חופש הניע צעירים לחפש מזלם בערי דרום איטליה ששוחררו. אולם רוב ה-internati לשעבר נשארו במחנה, בין בשל הנוחות היחסית, הביטחון והסעד הכלכלי, ובין משום שההתארגנויות הגושיות ומסגרות הייצוג שהללו פיתחו, נתנו מעמד ומשמעות להמתנה ממוסדת, אם לעלייה לארץ ישראל ואם להגירה לארץ אחרת. ...
בשער של פרמונטי, מתחת לשלט גדול ומעוגל כדמות קשת, המכריז באיטלקית על שמו וטיבו של האתר, התחילה קבלת הפנים בשלושה נאומי ברכה – בעברית, בגרמנית ואיטלקית. הנואמים ... נשאו נאומיהם ברשמיות מכופתרת ובמתיחות גלויה לעין: ככלות הכל, התיישבות חייל ארצישראלי מרצונו במחנה, לא לביקור אקראי אלא לפעילות ממושכת, היתה מעשה ללא תקדים.
השליח מצדו השיב למברכיו גם כן בעברית, בגרמנית ובאיטלקית, ונימת דבריו, המבודחת בכוונה תחילה, הפיגה את המתח. הנוער שניצב משני צדי הכניסה פתח בשירת "הבאנו שלום עליכם", שעליה ענה האורח אף הוא בשירה "עושה שלום במרומיו", ומיד החל מלמד את הקהל שורה חוזרת וקליטה "יעשה שלום, יעשה שלום". כהרף עין נוצרה כימיה בין השליח והנאספים מכל הגילים. ...
או-אז הופר סדר השורות, שהיה ממושמע עד כה, והנוער החל מתגודד סביב השליח. לחיצות יד, מבט הערצה בתג Palestine ובספרת המתכת '8' שעל סרט ה־Africa Star (תג למי ששירתו בארמייה השמינית במדבר עם מונטי [גנרל ברנרד לו מונטגומרי]). בשיר ובמחיאות כפיים ליווה הנוער את השליח לצריפו.
סיפרה מרגלית פרין בת ה-14, ממשוחררי המחנה:
עבר שם ג'יפ עם מגן דוד. מה אני אגיד לך. ההתלהבות הזאת. השמחה הזאת. הסתכלנו: זה מגן דוד! אני זוכרת את החייל הזה, את היום הראשון שהוא נכנס. צבי אנקורי. הוא היה אחר כך פרופסור באוניברסיטה. זה היה משהו שאי אפשר להאמין.
ופתאום מגן דוד. אנחנו בחזרה בני אדם. החיילים האלה ידעו גרמנית, יידיש, עברית. כבר הבינו. אבל זה לא היה חשוב. לב אל לב. קר לי עכשיו. [צמרמורת.] תאמיני לי. קר לי עכשיו.
היתה שמחה ענקית כשהבריטים נכנסו. היו גם יחידות של הצבא הבריטי, אבל רובם היו מהבריגדה. מהארמיה השמינית.
אנקורי התרשם מפעילותם של העצורים במחנה למען עצמם במהלך תקופת שביים ומיד אחרי שחרורם:
יש Pal-Amt (משרד עלייה), שעם השחרור גילה את טעם היותו ואף קם לפני המשרד הארצישראלי בבָּארִי, שאֶנְצוֹ סֶרֶנִי פועל בו בהמתנה לשליחותו המיוחדת; ויש לשכת הקרן הקיימת לישראל, שחולמת על נטיעת יער בארץ ישראל להנצחת שם פרמונטי ועציריה. הוקמו גם משרדי הגירה למדינות הים המצפים לפעילות בתום המלחמה. לא הוזנח הספורט. עוד בתקופה האיטלקית הפכה כיכר המסדרים למגרש כדורגל לעת מצוא, ורבה השמחה כשהעצירים ניצחו את ה-carabinieri המופקדים על שמירת המחנה. אף נפתח מעין בית קפה בחלל המפריד בין שני צריפים, והוא מציע, נוסף לקפה מפוקפק, מקום למפגש ולמשחק שחמט וקלפים.
בפנקסו רשם אנקורי:
פרמונטי! לא מחנה כדרך שמדמיינים מחנה. לא פליטים שלא הכירו איש את רעהו וכונסו במקום באקראי. זאת עיר ואם בישראל. ואלה ישראל הערבים זה לזה. ... הקבוצות שהובאו לכאן לכליאה נושאות על גבן אוצר כביר של ערכים. אלא שהאוצר כבר מיושן, משל עמד הזמן מלכת. שהרי ארבע שנים חלפו מאז נותק האתר מן העולם. ... תפקידי לרענן את ה"יש". לחדשו. לעדכנו ולהעשירו. להצעידו קדימה. לעשותו עברי. להופכו ארצישראלי. ...
זאת שליחותי ... מכאן ואילך, כל שאעשה יהיה מכוון למטרה אחת – ארץ-ישראל. שיחות מול כיתות בית הספר – ארץ ישראל. הנאומים בפני הציבור הבוגר – ארץ ישראל. פעולה יומית עם תנועות הנוער ומדריכיהן – ארץ ישראל. השירה והריקודים – ארץ ישראל. שיעורי עברית אינטנסיביים – ארץ ישראל. חיי המחנה בכל תחומיהם מצויים יהיו במצב של המחנה לעלייה לארץ ישראל, וכל פעולה, לימודית או אחרת, תכוון להכשרה לחיים בארץ ישראל.
סיפרה מרגלית פרין:
מאד אהבתי את הלימודים. למדתי שם על ארץ ישראל. זה היה הטופ. עם שירים של ארץ ישראל, שרנו ביחד.
במרס 1944 הקימו צעירי פרמונטי חוות הכשרה בגרומו (Grumo) שליד בארי, כ-200 ק"מ צפונה מפרמונטי. חוות ההכשרה נקראה "בית ראשונים" והמנונה היה "שיר החלוצים" ("אנו נהיה הראשונים").
צבי הקים והדריך סמינר קבע משותף למדריכי שתי תנועות הנוער - בית"ר והנוער הציוני.
הוא תבע שגם מפקדי תנועת בית"ר – תנועה הנוגדת את מערך ארץ ישראל העובדת, על קיבוציו והכשרותיו – יצטרפו אל מדריכי "הנוער הציוני", כפי שנהגו לפעול במשותף במחנה ויצטרפו ל"ראשונים". אחר חשבון נפש מעמיק, נתן ציטרון, נציב בית"ר, את הסכמתו והורה למפקדיו-מדריכיו לפעול בהתאם. כך נוצרה שותפות בין-תנועתית בנושא אידאולוגי-עקרוני – שותפות שלא היה לה תקדים ביחסי ההסתדרות הציונית הרשמית והציונות ברוח ז'בוטינסקי.
כתב ציטרון:
הראשונה והיפה מכולן היתה הכשרת "ראשונים", גן עדן לילדינו. הילדים למדו ועבדו תחת השגחת מדריכיהם ושכחו את חיי הגלות והנדודים. אווירת ארץ ישראל והעברית שלטו בה.
כתב אנקורי:
זו הפעם הראשונה בקורות הציונות ששתי תנועות נוער, המנוגדות אידאולוגית, חוברו יחדיו, בהשתתפות מדריכיהן, לפעולה משותפת. במהרה נוכחו לדעת שהמקרב רב על המפריד והשונה יכול לשמר ייחודו אף באחדות. (כדקל במדבר, ע' 375-350).
סיפרה מרגלית פרין:
באו חיילים שלנו, חיילים ישראלים, והם ארגנו הכשרה בבארי, לא כל כך רחוק. יצאנו מהמחנה והיינו בהכשרה שם. הילדים כולם. זה היה פנטסטי, ממש כמו הכשרה. דיברנו עברית, פחות או יותר. הם הבינו את זה. צבי אנקורי ועוד אחד, הם ארגנו את ההכשרה הזאת. זו היתה הכשרה גם עם לימודים, גם עם עבודה. כמו שצריך. ההורים שלנו היו בפרמונטי.
סיפרה יהודית יצחק בת הארבע, ממשוחררי המחנה:
כשהגיעו החיילים היתה שמחה גדולה מאד במחנה. הגיעו חיילים בריטיים ובעקבותיהם הגיעו חיילי הבריגדה שעסקו באיתור ניצולים, ודבר מאד מאד גדול שהם עשו, היה ליצור קשר עם הסוכנות היהודית, ודרך הסוכנות היהודית אמי יצרה קשר עם אבי ואחֵיה באנגליה. ואני חושבת שגם אז רק נודע לה שאמה, סבתי, לא שם בכלל אלא במחנה המעצר של הבריטים באי מאוריציוס. אבל ככה נוצר הקשר. ... גם משה שרתוק ביקר במחנה ואמא שלי סיפרה שהיא דיברה איתו וביקשה ממנו ליצור קשר עם אביה, נתנה לו את הפרטים ודרכו באמת זה קרה, חידוש הקשר עם המשפחה שלה.
סיפר צבי אנקורי:
מקץ כחודש וחצי [באפריל 1944] ביקר בחוות אורח רם-מעלה, הלא הוא משה שרתוק (לימים שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משמע, שר חוץ של התנועה הציונית [ולימים ראש ממשלת ישראל]. עתה הוא מוסיף לגייס צעירים של היישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הבריטי (שלושים אלף התנדבו) והוא ממשיך במשא ומתן עם ממשלת בריטניה על שדרוג היחידות העבריות הקיימות והקמת חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל), בעלת פיקוד עברי, תג עברי ודגל עברי [ואכן, הבריגדה היהודית בצבא הבריטי הוקמה כעבור פחות מחצי שנה, בספטמבר 1944]. בעת ובעונה אחת הוא נאבק קשה על הקצאת סרטיפיקאטים (רשיונות עלייה) – הפעם תוך דגש מיוחד על פליטים וניצולי שואה החולמים על עלייה וחיים חדשים בארץ.
שרתוק התפעל ממפעל "ראשונים" ועלה עם החבורה לגג הבניין כדי להניף על התורן שהוכן את הדגל הציוני. זו הפעם הראשונה שהדגל הונף באיטליה בגאון ובשירה אדירה של "התקוה".
סיפר אחד היהודים במחנה:
משה שרתוק ביקר במחננו. הרגיענו והוריד את האופטימיות היתרה ששררה אצלנו [בקשר לקבלת סרטיפיקאטים – אישורי עליה לארץ ישראל מהבריטים], אולם הוכיח שהישוב על כל מוסדותיו עומדים לימיננו ודואגים לנו. סרני וגם שרתוק סקרו את המחנה ואת ההכשרות והביעו את שביעות רצונם המלאה למראה ההישגים שראו. אנחנו שאלנו על אודות הישגי היישוב וחיכינו בקוצר רוח לשעה בה נוכל לראותם במו עינינו (יהושע הלוי, הביתה, ע' 158, בספרו של יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך 4).
סיפרה יהודית יצחק:
ידעתי שעולים לארץ כי הנושא של הציונות היה די חי במחנה. היו דגלים, דגלי כחול לבן, ושרו שירים. זה היה באווירה.
באפריל 1945 ביקר שרת בבריגדה היהודית באיטליה. כתב ביומנו יהודה טובין, חייל הבריגדה:
4 באפריל 1945: שעת אחר הצהריים. שדה אספסת בין כרמים. עמק רחב ידיים. כולו טובע בירק צעיר של אביב חדש הבא לעולם הארור הזה. מאות אחדות של אנשי הבריגדה עמדנו בריבוע. באמצע – הדגל. צלמים מכל העולם עמלו בהנצחת המעמד. מקו האש ממש היינו רק נציגים ספורים. חבל, חבל מאד. כי שם הוא המקום היאה לטקס הזה [הדגש במקור]. סדר צבאי שלט בטקס, אך הוא היה צנוע וזה תאם את תחושתנו. משה שרתוק דיבר קצרות, בעברית ולעניין. אחריו נשא את דבריו, באנגלית, מפקד הבריגדה. ... בין היתר הביא את דברי ההערכה ששמע ממפקדים חשובים שביקרו בקווים שלנו וראו את אנשינו בפעולה.
לקול החצוצרה הורם הדגל של הבריגדה – הוא הדגל של העם היהודי – ומפינו פרצה שירת "התקווה" אדירה. מסביב רעמו תותחים ומעלינו טסו אווירונים שלנו [של חיל האוויר הבריטי]. מאות בחורי הבריגדה על יחידותיהם, בבגדי עבודה צבאיים או במדי קרב מאובקים עם רובים או תת מקלעים הצדיעו הפעם לדגל היהודי הלאומי המתנוסס בשדה הקרב מול האויב משמיד עמנו. ...
למעלה משלוש שעות ישבנו, חבורה לא גדולה, עם משה שרתוק. האזנו להרצאתו וקיימנו שיחה חופשית. (בין הסניו והבונקר במילא 18, ע' 57-56)
סיפר אנקורי:
שתי בשורות היו בפי שרתוק: אחת משמחת ואחת מעציבה: האחת, שכל שש מאות המשפחות שבפרמונטי (אלפיים נפש לערך) תורשינה לעלות ארצה, חרף מגבלות "הספר הלבן"; והשניה, שהמכסה תחולק לשתיים – שלוש מאות משפחות תפלגנה תוך ימים ספורים, והמשפחות הנותרות תחכינה בפרמונטי עוד שנה. כך נמהלה השמחה בצער האכזבה והפרידה. התנדף החלום שביחד, עם עלייתם, יקימו חברי "ראשונים" קיבוץ בארץ, ושמו ייקרא "קיבוץ ראשונים". רק שמונה צעירים מבין השלושים הוכללו במכסה הראשונה, ועצב כבד ירד על פרמונטי כשחבורת הנוער חזרה [מקיבוץ ההכשרה] למחנה כדי להתאחד עם ההורים. ...
באחד מימי שלהי מאי האיטלקיים הזוהרים, עלו הנוסעים על סיפון האונייה הפולנית "סטיפאן באטורי", שצורפה בתקופת המלחמה לצי הבריטי, והפליגו מזרחה. ספק אם ידעו הנוסעים שהאונייה נושאת את שמו של אחד מגדולי מלכי פולין שעודד התיישבות יהודית על אדמת ממלכתו והעניק לה את הגנתו. אותה שעה, כשנוסעי הספינה נופפו בידיהם לחבריהם שבאו לנמל להיפרד מהם, עלו הפרמונטזים הנשארים באיטליה על משאיות [פלוגת ההובלה] 178 ושבו מערבה לפרמונטי. כעת צריך היה לתקן את מה שנשבר, להדליק שוב את הלהבה שכבתה מרוב אכזבה ולארגן את הציוד הפרמונטזי מחדש לקראת עלייתו בעוד שנה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4613/975
