הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
דוד ארליך נולד בברלאד (Berlad) שברומניה ב-1897 להוריו משה וחנה. הוא נישא לרבקה מנדל (ילידת 1900) והזוג היגר בסוף שנות העשרים מהונגריה לפריס עם ילדיהם זיגו (Zigu, 1924) ואגויאנאק (Aguianak, 1926). בצרפת נולדו להם עוד חמישה ילדים: סלי (1928), מרסל (1930), הנרי (1936), אמיל (1938) ואן-מארי (1940).<br />דוד, רבקה ושבעת ילדיהם נתפסו בצרפת וגורשו לאושוויץ בשילוח מס' 84 דרך מחנה המעבר מאלין (מכלן) שבבלגיה. כולם נרצחו.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 7858/1
יד ושם, ארכיון התצלומים 4617/3
וולף וביילה זילברשטיין היגרו מפולין לפריס ב-1930 ונולדו להם שלושה ילדים: ז'אן (1932), אנדרה (1938) וניקול-תרז (1940). ב-1940 התגייס וולף לצבא הצרפתי. ב-1941 גורש למחנה פיתיווייה, משם גורש ביולי 1942 לאושוויץ, שם נרצח. אשתו וילדיו שרדו במסתור.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 9348/4
יד ושם, ארכיון התצלומים, 4617/2
יד ושם, ארכיון התצלומים, 2656/98
שמות חלק מן השחקנים בתמונה:אוחז בגביע: שאול מישל (Saul Michel).לשמאלו יהודי הונגרי ששמו לא ידוע.לשמאלו מרסל אלגזי (Marcel Algazi).לשמאלו הונגריה בשם שרלוט.לשמאלה ז'ורז' יפת (Gorge Yaffet).מתחת לאוחז בגביע יושב וולקוביץ (Volkovitch).
יד ושם, ארכיון התצלומים, 7833_1
יד ושם, ארכיון התצלומים, FA/195/C81
יד ושם, ארכיון התצלומים, 1526/1
דוד פסטל נולד בסטויאנוב (Stojanow) שבפולין, היגר לצרפת ונישא ללאונורה. ב-1932 נולד בנם אהרון. הזוג התגורר ברובע היהודי בפריס. פסטל התגייס ללגיון הזרים, שוחרר מהשרות ובאביב 1942 נאסר ונשלח למחנה בון-לה-רולאנד. ביוני 1942 גורש לאושוויץ. במהלך צעדת המוות שיצאה מאושוויץ בינואר 1945 נורה פסטל על ידי אחד ממלווי השיירה ונקבר בקבר אחים בעיירה הפולנית קשאוז'ניצ'ה. לאונורה אשתו ואהרון בנו שרדו בדרום צרפת בזהות שאולה.
יד ושם, היכל השמות 549437/5
יד ושם, ארכיון התצלומים, 1652/3
בובה בשם בנייר (baigneur) שהייתה שייכת לילדה סלין לאופגס (צביה כרמי), איתה ברחה בזמן המלחמה מפריס. הבובה שימשה את המשפחה ככספת. צביה קיבלה מאמה את הבובה ב-1940. את שמלת הבובה תפרה האם במהלך המלחמה ואת הצווארון סרגה סלין אחרי המלחמה. <br />האם נהגה להחביא את כל כספן בתוך הבובה. כשהן הסתתרו, הוציאה האם מהבובה את כל הכסף עבור מזונן, לבושן, השוחד שהן שילמו ועוד. <br />צביה נולדה ב-1935 בפריז. הייתה לה אחות אחת בשם רג'ין (רגינה לאופגס סרפר). הוריה יוסף לאופגס וחנה לבית ורובל היגרו לפריז מוורשה בגלל קשיים כלכליים. ב-1940 הוגלו הנשים והילדים מפריז והמשפחה ברחה לליון שבתחומי "משטר וישי", שם גרה קרוב לשנה, אצל אחותו של יוסף בלה ובעלה אדולף. מליון עברו בני המשפחה לסאן-ז'רמאן לה-בו באלפים תחת חסות איטלקית עד לנפילתו של מוסוליני, ומשם ברחו לניס. שם נעצר האב יוסף ונשלח לדרנסי. ב-28 באוקטובר 1943 נשלח יוסף לאושוויץ, שם נספה. לאחר שבועיים-שלושה ברחו האם ושתי בנותיה לארדנט, כפר במרכז צרפת, שם שהו עד סיום המלחמה עם אחות האב, בעלה ואחות האם, שחתנה היה שבוי מלחמה. בכפר שהו עוד 14 משפחות יהודיות. <br />בשנת 1945, לאחר המלחמה, שבו האם ושתי בנותיה לדירתן בפריז. ב-1950 עלו האם ושתי בנותיה לישראל.<br /><br />
יד ושם, אוסף החפצים
תרומת צביה כרמי
ערב מלחמת העולם השניה היו בצרפת 300,000 עד 330,000 יהודים. כשני שלישים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה. מחצית מהמהגרים הגיעו לצרפת בעשור שלפני המלחמה. רבים מהם היגרו מפולין לגרמניה ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון המשיכו מגרמניה לצרפת.
המהגרים היהודים ממזרח אירופה ביקשו להשתלב בצרפת, מדינתם המאמצת. כשליש מהם התאזרחו. רוב ילדיהם למדו בבתי ספר צרפתיים, חילוניים ורפובליקנים. רשת אורט הקימה בצרפת בתי ספר מקצועיים להכשרת יהודים במקצועות התעשייה והחקלאות, ורוב התלמידים בבתי הספר האלה היו יהודים מהגרים. רבים מהמהגרים עבדו במקצועות כפיים, אך היו בהם שרכשו השכלה, למדו צרפתית, עבדו במקצועות חופשיים ואף רכשו מעמד כלכלי, חברתי, פוליטי ואינטלקטואלי, כגון היהודייה ילידת פולין הלנה רובינשטיין והמרקסיסט שארל רפופורט.
המהגרים היהודים מפולין לצרפת הקימו עיתונות יהודית שפעלה לצד העיתונות היהודית הצרפתית. ארגוני מהגרים יהודים שיתפו פעולה עם ארגוני יהודים צרפתים בארגון ארועים משמעותיים, כגון טקסי זיכרון במלאת 150 שנה למהפכה הצרפתית, טקסים שהתקיימו בקיץ 1939. עם זאת, יהודים רבים שהיגרו מפולין לצרפת נהגו להתפלל בבתי כנסת של יהודים ממזרח אירופה, והיו יהודים צרפתים שהסתייגו מהם והקימו ארגון נפרד ליהודים צרפתים.
בשנות השלושים הסתייגו צרפתים רבים מהיהודים המהגרים, בטענה שהם מהווים תוספת של כח אדם למשק שגם כך שוררת בו אבטלה, ובטענה שהם יבקשו לנקום בגרמניה הנאצית על פגיעותיה ביהודים, ולשם כך יגררו את צרפת למלחמה. האנטישמיות בצרפת החריפה ב-1936, כשנבחר ליאון בלום, יהודי סוציאליסט, לראשות הממשלה.
רוב המהגרים היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית היו מהגרים ותיקים, שהיגרו לצרפת ממזרח אירופה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. רוב המהגרים היהודים לא זכו לקבל אזרחות גם לאחר שנים של מגורים בצרפת. חשיבותה של אזרחות זו ניכרה במהלך שנות הגירוש (1942-1944), כאשר הראשונים שגורשו היו יהודים חסרי אזרחות.
במאי 1940, עם הפלישה הגרמנית לצרפת, התנדבו רבבות יהודים להגנה על צרפת, בהם מהגרים רבים. התנדבותם לא עמדה להם בימי המעצרים והגירושים שבוצעו, רובם ככולם, על ידי שוטרים צרפתים.