גטו לודז'

ב-30 באפריל 1940 הוקם גטו בלודז', העיר השנייה בגודלה בפולין והמרכז התעשייתי המרכזי. גטו לודז' היה השני בגודלו במרחב הכיבוש הגרמני וגם המנותק ביותר מסביבתו ומגטאות אחרים. כ-164,000 יהודים נכלאו בתוכו ואליהם נוספו עשרות אלפים מיהודי המחוז, יהודים מן הרייך ובני הסינטי והרומה (צוענים). הגטו שיועד במקור להיות גטו מעבר זמני, התקיים יותר מארבע שנים משום שמשך קיומו נגזר מאינטרס גרמני מקומי לנצל את כוח העבודה היהודי.

גטו לודז' נחסם בגדר עץ ובגדרות תיל שהוקמו באביב 1940 ובודדו אותו מן העולם. בשכונה שנבחרה לא היה חשמל ולא מים זורמים. עקב הצפיפות הרבה והרעב נספו בגטו כרבע מתושביו.

מרדכי חיים רומקובסקי, יושב-הראש הסמכותי והשנוי במחלוקת של היודנרט, ראה בעבודה למען הגרמנים פתח לקיום ותקווה להישרדות, והקים מערך יצרני מסועף שבו הועסקו יהודי הגטו, ובכלל זה גם "רסורטים" (בתי מלאכה) שבהם הועסקו גם ילדים. ואולם גם התוצרת שהופקה בגטו הצדיקה בעיני הגרמנים אתנחתא בלבד במלאכת ההשמדה.

בינואר 1942 החלו השילוחים להשמדה באמצעות משאיות גז שהובאו לאתר השמדה הסמוך לחלמנו. הגרמנים דרשו מרומקובסקי להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את ריכוזם. ניסיונותיו לצמצם את מספר המגורשים עלו בתוהו. עד סופה של 1942 נרצחו בחלמנו כמעט מחצית מבין הכלואים בגטו לודז', והשמדתם של יהודי לודז' והסביבה בחלמנו נמשכה לסירוגין עד ינואר 1945.