"המשפחה הקדושה" כך כתבה אנה ונטורה מאחורי התמונה בה היא מצולמת עם ארבעת ילדיה מרים, שאול, דניאל ועמנואל. את התצלום שלחה אנה לבעלה לואיג'י, ששהה באותה תקופה בפריז.
ארבע שנים מאוחר יותר, ממחנה הריכוז פוסולי די קארפי, בו נעצרו יהודים איטלקים לפני שילוחם לאושוויץ, כתבה אנה לבעלה ולילדיה שנותרו במילנו:
10.1.1944
[...] הגברת הקטנה שלי (מרים שולמית) נמצאת תמיד בפסגת המחשבות שלי, אני בטוחה כי שאול המצוין, ישתף איתה פעולה בהתמדה ובנאמנות. אני סומכת על פיקחותו של דניאל ועל כך שידע להיות חבר ושומר על עמנואל, הקטן והאמיץ. אני חושבת עליכם יומם ולילה.
מה שעובר עלינו, הוא ניסיון (prova–מושג של אמונה דתית) קשה ביותר, אבל יש בי הביטחון שהאל המבורך ייתן לכולנו את הכוח להתגבר עליו ונוכל לחזור לחיי המשפחה שלנו, שהם כל כך יקרים ללבנו...
תפילתה של אנה לאיחודה של המשפחה לא נענתה. בתאריך 22.2.1944 נשלחו אסירי המחנה לאושוויץ. על הלילה האחרון במחנה כתב הסופר פרימו לוי, שהיה בין אסירי המחנה:
(...) בבוקר העשרים ואחד (בפברואר 1944) נודע שלמחרת יעזבו היהודים את המחנה. כולם: בלא יוצא מן הכלל – גם הילדים, הקשישים והחולים – יצאו ליעד לא נודע. יש להתכונן לנסיעה בת חמישה-עשר יום. (...) ידענו מה פירוש 'להתכונן לנסיעה'.
(...) הלילה ירד; ליל חושך ואימה, (...) אף אחד מן השומרים, איטלקים וגרמנים, לא העז בנפשו לבוא לראות מה עושים בני-אדם היודעים שמותם קרוב.
כל אחד נפרד מן החיים על פי דרכו. אחדים התפללו, אחרים שתו לשֺכרה ואחרים הקהו את חושיהם בתאוות בשרים. האימהות לא עצמו עין. במסירות הכינו את המזון לדרך, רחצו את הילדים, הכינו את המזוודות. (...) האם אף אתם לא הייתם נוהגים כך, אילו ידעתם שמחר ימיתו אתכם עם ילדיכם יחד? האם לא הייתם נותנים להם היום לאכול?
(...) השחר עלה כמעשה בגידה. השמש העולה כאילו גם היא היתה לבעלת-בריתם של צוררינו הנחושים בדעתם להשמידנו. (...) נתונים היינו כולנו בכעין טירוף הדעת אחרי ליל הנדודים. הזמן להרהר ולהחליט הלך ואזל. (...) כברק הבזיקו הזכרונות מן הבית, הדברים שהתרחשו זה לא כבר בקרבת מקום.
פרימו לוי, הזהו אדם, עם עובד 1989, עמ' 12-14
בגלויה שנשלחה ביום היציאה מהמחנה מהכפר הסמוך קאסטנזו (יתכן כי אחד מעובדי המחנה או משומריו הבטיח לה שישלח אותה אל כתובתה) כתבה אנה:
יקרים לי מאוד
אני שולחת לכם גלויה זאת כדי לשלוח לכם את ברכותיי, את אהבתי ואת כל נשיקותיי. אל תכתבו לי בינתיים. אני מרגישה מצוין הן בגופי, הן בנפשי. אתם יכולים להיות רגועים לגבי תמיד. היו חזקים והאמינו כי האל ברוך הוא ישמור עלינו תמיד. כשרק אוכל אכתוב לכם שוב. אבל גם אם יעבור זמן רב אל תדאגו. תמיד שלכם.
נינה
בגלויה האחרונה שקיבלו לואיג'י והילדים מאנה, הייתה שורה בודדת:
יקרים מאוד שלי
המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם. לכם כל מחשבותיי
נינה
הגלויה נזרקה מן הרכבת ברגע האחרון לפני עזיבתה את אדמת איטליה. אנה רשמה בה את בקשתה אל מוצא הגלויה האלמוני: "אנא שלח גלויה זאת בדואר". מחשש שמא הבולשת לא תיתן לגלויה להגיע למענה, אם תחשוד שנזרקה מרכבת המובילה יהודים למותם, כתבה אנה כשם השולח שם נוצרי נפוץ. כמען השולח היא רשמה את בולצנו - עיר השוכנת בגבול האוסטרי-גרמני, כדי לרמוז לבני משפחתה לאן היא מוסעת.
הגלויה נשלחה ביום 24.2.1944 מפונטה-גרדנה ליד הגבול האוסטרי-גרמני. ימים רבים החזיקו בני המשפחה בתקווה קלושה, שאמם נמצאת אי שם בצפון ושעוד יזכו לראותה.
בדיעבד התבררה להם האמת המרה: בתאריך 26 בפברואר 1944, לאחר חמישה ימי מסע הגיעה הרכבת לאושוויץ. מתוך המשלוח שכלל 650 איש, נשלחו כבר ביום הראשון במחנה 521 יהודים אל מותם, בין הנרצחים הייתה אנה ונטורה. בודדים נותרו בחיים עד סוף המלחמה.
חודשיים מוקדם יותר, בימים הראשונים של חודש ינואר 1944, בחיפוש אחר מקום מסתור, הגיע לואיג'י עם ילדיו לפיזה – עיר הולדתו. לואיג'י קיווה כי יוכל להסתייע במכרים וותיקים במציאת מסתור. בנוסף לכך שאף לואיג'י להתקרב ככל האפשר לכוחות של בנות הברית שנחתו בדרום איטליה ועלו צפונה ויחד עם זאת לא רצה להתרחק יותר מדי מאשתו אנה, אותה קיווה לשחרר מהמחנה בעזרת אנשים בעלי השפעה באיזור.
ידיד ותיק של לואיג'י, ארון מנוצ'י, נתן להם מפתחות לביתו הקטן ליד חוף הים במרינה די פיסא (Marina di Pisa) ושם סידרו לעצמם מקום מסתור.
האחות הגדולה מרים הייתה לעקרת הבית האחראית לשלומם, מזונם ומלבושם של אחיה הקטנים. שאול התלווה אל אביו במסעות בין פיזה למילנו, למטרות פרנסה. באחת הנסיעות נפצע האב בהתקפה אווירית בדרך ממילנו לפיזה ונפטר כתוצאה מהפציעה.
ארבעת הילדים נותרו לבדם, תחת אחריותה של מרים בת ה-16. לאחר שהבית בו הסתתרו שאול ודניאל נפגע בהפצצה, הצליחה מרים למצוא לכל ארבעתם מסתור בבית החולים, שם הסתתרו עד לשחרור, ב-2/9/1944. מפיזה עברו לאחר השחרור לפירנצה, שם נפטר האח הצעיר עמנואל בן ה-6 מדיפטריה. ב-25/3/1945 עלו מרים, שאול ודניאל ונטורה לארץ במסגרת 'בית החלוץ' בפירנצה.
שאול ונטורה מסר ליד ושם את מכתבי האם לאחר מעצרה, ביניהם הגלויה האחרונה שזרקה מהרכבת בצירוף הבקשה שרשמה אל המוצא האלמוני "אנא שלח גלויה זאת בדואר".
כמו כן - בין יתר המסמכים שמסר, ישנה תעודת זהות אותה הוציא בעת שסייע לאביו בשליחויות להעברת תרופות ממילנו לפיזה. על התעודה הופיעה חותמת Ebraica Razza, שזיהתה אותו כיהודי. אביו, הודות לניסיונו ככימאי, הצליח למחוק את החותמת.
