מרים בר-לב נולדה בבית החולים אסותא בתל אביב בשנת 1936. ילדה 'צברית', מקור גאוותם של הוריה הרטה ויוהן -זיגפריד ואן קליף, עולים חדשים שעשו את צעדיהם הראשונים בארץ.
הרטה לבית יונס , ילידת קלן בגרמניה, עלתה לארץ בשנת 1933 במסגרת "עליית הנוער". יוהן זיגפריד ואן קליף, יליד אמסטרדם, היה סוחר ועסק בייבוא מוצרי מזון וטבק לארצות המזרח התיכון. במסגרת עבודתו הגיע יוהן לארץ ישראל, שם פגש בהרטה, והשניים התאהבו ונישאו. באפריל 1936 נולדה בתם, דייזי מריון לוליאנה, לימים מרים.
הימים היו ימי המאורעות בארץ ישראל. המצב הבטחוני והכלכלי החמיר. יוהן איבד את מקור פרנסתו, כיוון שלא יכול היה להמשיך בעסקי המסחר. בני הזוג ואן קליף החליטו לעזוב את הארץ ולנסוע לאמסטרדם עד יעבור זעם.
באמסטרדם עבד יוהן כרואה חשבון והחיים התנהלו על מי מנוחות. הוריה של דייזי הרעיפו עליה כל טוב והיא בילתה בנעימים בחברת בני הדודים, שהתגוררו בשכנות.
דייזי הייתה בת ארבע כאשר הגרמנים כבשו את הולנד, במאי 1940. חוקים אנטי-יהודיים שנחקקו בהולנד לאחר הכיבוש דחקו בהדרגה את רגליהם של יהודי הולנד מהמרחב הציבורי. דייזי הייתה מאד גאה כאשר קיבלה בגיל שש טלאי צהוב, ויכלה לענוד אותו "כמו הגדולים"...
בקיץ 1942 החל גירושם של יהודי הולנד למחנות ההשמדה. באחד הימים, שישה שבועות בלבד לאחר שהתחילה את לימודיה בכיתה א', בדרכה מבית הספר הביתה, ראתה דייזי חיילים מצווים על אנשים לעלות על משאיות גדולות. מאותו יום לא הלכה יותר לבית הספר.
בשנת 1943 נשלחו בני משפחת ואן קליף למחנה וסטרבורק, ששימש מחנה מעבר ליהודי הולנד בדרכם למחנות במזרח. בצל השילוחים היומיומיים, התקיימה בווסטרבורק מעין שגרה שכללה פעילות חינוכית, חברתית ותרבותית. הרטה שימשה במחנה כגננת ויוהן עבד בחלוקת דואר.
בציור שקיבל ליום הולדתו ה-39, באחד בינואר 1944, נראה יוהן נושא עגלת דואר. בתחתית הציור מופיעה ההקדשה "מזל טוב! מאת דייזי". הצייר היה האמן לאו קוק, שתיעד בציוריו את חיי המחנה. קוק נשלח מווסטרבורק לטרזיינשטט ומשם לאושוויץ, ונספה מאפיסת כוחות שישה ימים לאחר השחרור.
לאחר כחצי שנה הועברו בני המשפחה לברגן בלזן, ל"מחנה הכוכבים", בו שוכנו אסירים יהודים, מרביתם מהולנד, שהוגדרו כמיועדים לחילופים עם עצורים גרמנים. דייזי והוריה היו אמורים להשתחרר במסגרת חילופי שבויים עם הטמפלרים בארץ ישראל. ביום בו התבצעה העסקה הם עמדו בשורה עם יתר המיועדים לשחרור, אולם בסופו של דבר הם לא נכללו בעסקה.
יוהן עבד עם יתר הגברים במחנה בעבודות עפר ובחפירת תעלות ביוב. הרטה עבדה בבית חרושת לנעליים. דייזי זוכרת רעב בלתי פוסק, עמידה במסדרים בקור עז וריח של שריפת גופות. יוהן לא שרד בקור, ברעב ובעבודת הפרך במחנה, ונפטר 11 יום לאחר יום הולדתו הארבעים.
הרטה ודייזי הועלו על רכבת שיצאה מהמחנה ב-9 באפריל 1945, חמישה ימים לפני שחרור המחנה. הרכבת, שנודעה לימים בתור "הרכבת האבודה", נסעה שבועיים בדרכים בניסיון להגיע לטרזיינשטט. לבסוף נעצרה הרכבת ליד העיירה טרביץ (Troebitz) שבמזרח גרמניה ושוחררה על ידי כוחות הצבא האדום ב-23 באפריל 1945. רבים מנוסעי הרכבת נפטרו בימים שלאחר השחרור כתוצאה ממגפת הטיפוס שהשתוללה ברכבת. דייזי ואמה חלו אף הן, אך שרדו.
באפריל 1946, ימים ספורים לפני יום הולדתה העשירי, שבו דייזי ואמה לארץ. בארץ החליפה דייזי מריון לוליאנה את שמה למרים.
במסגרת מבצע "לאסוף את השברים" מסרה מרים את הציור שהוקדש לאביה במחנה וסטרבורק.
