8/11/1934
לאחי היקר,
היום יום שישי בערב. הייתה אצלנו שמחה גדולה. ישבנו כולנו מסביב לשולחן אחרי הברכות וחיכינו בקוצר רוח לדואר. ובאמת לא חיכינו לשווא. דפיקה בדלת והנה זה על השולחן, מכתב ממך, בדיוק ממך. אנחנו מרגישים שאתה בינינו. אנחנו נשארנו לשבת במקום ובחוסר סבלנות קראנו את ה"שורות" שלך. ושמחתנו הראשונה הייתה שברוך השם שהגעת לארץ הקדושה, שכל אחד מאיתנו מקווה וחושב להגיע. מתי גם אנחנו נזכה. צריך זכות גדולה ו"לא כל אדם" זוכה לכך. משמחים אותי מאוד הגאווה שלך, האומץ שלך וההתנהגות שלך, וזה יכול להביא את הבן אדם ל"עליה".
[...]
ראובן.
בגיל 23 הגשים יצחק טוניק חלום משפחתי ועלה לארץ ישראל. השנה הייתה 1934. בעיירת הולדתו סטולפצי (stolpce ) נשארו בני משפחתו: הוריו זאב וברכה, ותשעת אחיו - משה, ראובן, עזריאל, נחמן, נח, פסח, חווה, יעקב-שלמה ולאה.
בסטולפצה, עיירה במחוז נובוגרודק שבמזרח פולין, חיו לפני המלחמה כ-2,500 יהודים, כשליש מאוכלוסיית המקום. מיקומה של העיירה - על גדות נהר הניימן, בצומת רכבות מרכזי - הפכו את המסחר לאחד מתחומי הפרנסה העיקריים של יהודי המקום. בבעלותה של משפחת טוניק היה עסק לממכר בשר. מלחמת העולם הראשונה והשריפה הגדולה שהשתוללה בעיירה בשנת 1915 פגעו קשות במצבם הכלכלי של תושבי המקום. רבים מיהודי העיירה היגרו אל מעבר לים, ובמקביל התחזקה מאד התנועה הציונית בעיירה, ובית הספר היהודי המקומי התאחד עם רשת החינוך הציונית 'תרבות'.
משפחת טוניק הייתה משפחה מסורתית-ציונית, והחינוך הציוני שקיבלו ילדי משפחת טוניק ניכר במכתביהם ליצחק אחיהם, בהם מובעת התפעלותם והתרגשותם מעלייתו לארץ. גם ידיעת העברית באה לידי ביטוי בחלק מהמכתבים. כך כותבת האחות לאה בהמשך למכתבו של האח ראובן:
שלום יצחק!
אתמול חגנו את יום הולדתי. מלאו לי שבע שנים. אני הולכת בכל יום לבית הספר בית יעקב אני כבר קוראה וכותבת היטב. גם לומדת חשבון. אני מתכוננת לנשף חנוכה. יש גם לי תפקיד. כתב חדשות מארץ ישראל.
אחותך לאה טוניק
במשך שבע שנים התנהל קשר מכתבים אינטנסיבי בין יצחק בארץ ישראל לבין בני משפחתו בסטולפצה. ההורים ניסו במכתביהם ללוות את בנם במידת האפשר בדרך שנדרש לסלול לעצמו לבד בארץ החמה והבלתי מוכרת אליה הגיע:
6/1/1935
מאת: זאב (אבא)
שפה: יידיש
סטאלבצי
לבני יקירי יצחק נ'י [נרו יאיר],
אתמול קיבלנו את מכתבך ממנו אנו לומדים שאתה "נודד בדרכי החיים". זה לוקח זמן עד שמסתדרים, אבל לא צריך להתאכזב, משום שאי אפשר להסתדר בזמן כה קצר. אני חשבתי שאם יהיה לך מקום עבודה, אז "מה טוב" ואם לא, אז בינתיים תבקר באוניברסיטה [...]
מאת: ברכה (אמא)
שפה: יידיש
בני היקר יצחק שתחיה,
את מכתבך קיבלנו. תודה לאל ששומעים על בריאותך. הרבה נחת הוא לא גרם לנו. ברור מה יש לך על הלב. אבל לא צריך לאבד את התקווה. צריך לקוות שעם הזמן אתה תסתדר [...] זה תמיד כך כשבאים לארץ זרה, לוקח זמן עד שמתרגלים ומכירים אנשים. אני מקווה שהמכתבים הבאים יהיו יותר שמחים [...] אני מאחלת לך חדשות שמחות. אמך ברכה.
הילדים דורשים בשלומך ומבקשים שתכתוב להם וגם הם יכתבו לך [...]
מהמכתבים עולה כמיהתם של בני המשפחה להגיע לארץ ישראל, שהולכת ומתחזקת ככל שהמצב בסטולפצה הולך ונעשה קשה.
מאת: נחמן (אח, נולד ב-1915)
שפה: עברית משובצת ביידיש
יום ראשון 35 20/1
לאחי יצחק חזק ושלום רב,
[...]
אצלנו בבית אינם חדשות הכל כמו שהיה "עס גייט ניט צום בעסער" [זה לא הולך לטובה]. יצחק אני אומר לך איך שלא תסתדר אין לך למה להתגעגע לסטולפצי, הרבה מקנאים בך היו מסכימים לבא לארץ ולעבד קשה כי כאן אין שום מוצא אחר. אולם אנו מקוים כי במשך הזמן הכי קרוב תסתדר כהוגן. באמת הנך החלוץ הראשון מאתנו. לאט לאט נתחיל כל אחד לצעד בעקבותיך אתה. אנחנו בשום אפן לא נסכים לחיים שכאלו. ודאגה אחת צריך לתפש את כל אחד מאתנו לשנות את הכל לטובה, וזה אך ורק בנסענו מכאן לארץ ובעזרה הדדית מכל אחד ואחד.
[...] באים אצא להכשרה אז עד הגיוס לצבא אוכל לבא ארצה. אוכל להודיע לך כי חוה ויעקב-שלמה נתקבלו ל"פובשכנה" [בית ספר עממי פולני] למחלקה החמישית. אני ממהר מאד אני צריך ללכת כעת למפעל חמישה עשר לשבט, וזהוא מכירת פירות מתוצרת הארץ. מחכים עלי. יותר אין לי מה לכתב לך כי אין ביכלתי. איטשע אני מזכיר לך היה שבע-רצון מאד. אני משער לי כי איך שלא תסתדר אז יהיה לך יותר טוב מכאן, "אינעריסאנטער ניכער". חזק ושלום רב.
ממני נחמן
נחמן לא הצליח לממש את תכניתו לעלות לארץ לפני גיוסו. הוא גויס לצבא הפולני בשנת 1937 והיה אמור להשתחרר כעבור שנתיים, אך ביומה הראשון של המלחמה, 1 בספטמבר 1939, נפל בקרב.
10/4/1935
מאת: זאב (אבא)
שפה: יידיש
לבני יקירי יצחק,
היום קיבלנו את מכתבך, שבו כתבת שקיבלת עבודה. כמובן, מאוד משמח אותי שאתה לא עובד קשה [...]
העסקים של העורות לא הולכים טוב. והנקניקים (קישקעס) הולכים יותר גרוע. הדבר שאנו עוד מקווים שנוכל לעלות לארץ. ועכשיו, כשאתה כבר הסתדרת מעט, אולי תוכל לעזור במשהו למשה או למישהו אחר. אולי תוכל לפנות לזלמן רובשוב, ואם הוא יוכל הוא יעזור לך. דבר איתו בשמי. חייבים לעשות משהו.
אצלנו אין חדש. בקרוב מגיע "יו'ט" [יום טוב] ועד שהמכתב יגיע אליך כבר יהיה חג. אני מאחל לך חג שמח. כתוב לנו איפה הייתה בחג ומה עשית. לנו, תודה לאל, כבר יש מצות ויין, שאלוהים יתן ויהיה חג שמח. ושתשתה בסדר יין כרמל. ואצלנו, שיתקיים הפסוק "בשנה הבאה בירושלים", ממני אביך דו'ש [דורש שלומך] זאב.
גם סבתא מוסרת לך דרישת שלום.
מאת: ברכה (אמא)
שפה: יידיש
בני היקר ביותר, שתחיה ותהיה מאושר בחיים.
[...] אתה שואל אותי אם עשיתי יין לפסח ואני יכולה לכתוב לך, שאני עשיתי יין ולא חסר כלום. ואני מצטערת שאתה שנה ראשונה בפסח לבד. שאלוהים יעזור ונשמע ממך דברים טובים מרחוק. אתה כותב שאתה מקווה שבפסח הבא נהיה ביחד. זאת פאנטאזיה, אני לא מאמינה שמישהו עוד יכול לצאת. לו יכולנו, אז מיישל'ה היה נוסע היום. אמנם אנחנו לא רואים אושר כזה מזה שנוסעים מפה. לפעמים נוסעים רק לא להיות פה. כי פה בבית זה עוד יותר גרוע.
אני כותבת לך היום מעט, כי זה ערב יום טוב. אתה מבין בוודאי שלא חסרה עבודה. תהיה בריא ושמח, ושהיה לך חג שמח. זה מה שאני מאחלת לך, אמך ברוכקע.
יצחק התאקלם בהדרגה בארץ, אך תקוותו להתאחד בארץ עם משפחתו נכזבה. אח אחד בלבד, נח, הצליח להגיע לארץ לפני המלחמה, כסטודנט באוניברסיטה העברית, בנובמבר 1938.
בספטמבר 1939 עבר איזור נובוגרודק לשליטה סובייטית. האח הצעיר יעקב-שלמה מתאר במכתבו לאחיו בארץ את התמורות שהתחוללו באזור בעקבות הכיבוש הסובייטי והגעת פליטים רבים מפולין:
26/5/1941
יום ג' ראש חודש סיון תש"א
[...]
באופן כללי בעיר חל שינוי עצום בשנתיים האחרונות. ראשית ב"רוח", "מצב הרוחות" באדמה. אין חיים יהודיים, יש הרבה אנשים זרים. "פליטים למאות" וגם אלו שבאו מהמזרח. יש הרבה מחוסרי עבודה. בית המדרש הישן הפך לבית חרושת לכפפות. בבית הכנסת החדש ובבית הקברות הישן הקימו בית קולנוע. מהשוק עשו פארק. שתלו שם עצים ומגדלים שם דשא ופרחים ופסל גדול של לנין. ממש גן עדן לצדיקים."יושבים ונהנים" [...]
היו בריאים וכתבו "תיכף" מחמת שאנו יודעים היטב שהמצב אצלכם מאוד רציני. כולם דורשים בשלומכם, במיוחד בשלומו של יגאל שלכם.
יעקב-שלמה
כשבועיים לפני הכיבוש הגרמני שלחה ברכה גלויה לבניה בארץ. ברכה, כפי שעולה מתוכן הגלויה, לא שיערה שמעתה ואילך יגדע קשר המכתבים, אבל החששות העמוקים מהעתיד הצפוי ניכרים היטב מהשורות הספורות:
11/6/1941
יקירי חיו באושר
קיבלנו את הגלויה שלכם מ-27/4. היינו מאוד מודאגים, משום שלא קיבלנו מכם זמן רב מכתב. אבל תודה לאל ששמענו על כולכם. אצלנו אין חדשות מיוחדות. הכול כשהיה ללא שינוי. נח, אתה מבקש שנכתוב לך מכתבים יותר ארוכים ושנכתוב על הכול. גם אנחנו היינו מעוניינים לכתוב על הכול, אבל כרגע אנחנו לא יכולים לכתוב הכול בגלויה, ומכתב הולך מאוד לאט. ואין דברים מיוחדים לכתוב עליהם. לו יכולנו לכתוב לכם משהו טוב, היינו כותבים, אבל לצערי אין דברים טובים לכתוב. אנחנו מקווים, אבל אלוהים יודע אם נזכה. הילדים סיימו את השנה טוב מאוד. הלאה, מיישל עובד וגם עזריאל, אבל אבא, שיחיה, עוד מסתובב. מפיישע יש לנו מכתבים לעתים קרובות. הלאה, מהנכדים יש לנו נחת. מימינקע היא ילדת בית ויענקלה גם כן. שכולם יהיו לשנים ארוכות. שנשמע טובות מכם ומיגאל. אני מבקשת שתשלחו תמונות שלכם ושל יגאל. אני מתכוננת לנסוע לראובן להורודישץ לשבת. היו בריאים כפי שמאחלת אמכם ברכה. גם אבא דורש בשלומכם. אבא יכתוב לכם.
ב-27 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לסטולפצה. יומיים לאחר מכן נרצחו כמאתיים מבין 3,000 יהודי המקום. אשתו של האח הבכור משה נהרגה מפגיעת צלף בימים הראשונים לכיבוש. פסח, שידע מספר שפות, נלקח על ידי הגרמנים לעבודה כמתורגמן, ומאז לא נודעו עקבותיו.
ביתה של משפחת טוניק נשרף ובני המשפחה עברו להתגורר במרתף הבית. המשפחה רעבה ללחם והוחלט שהאחים הצעירים - חווה בת ה-19, יעקב- שלמה בן ה-17 ולאה בת ה-14 - יעברו לבית משפחתו של האח ראובן בהורודישץ. בטבח שנערך ביהודי המקום נרצח יעקב-שלמה. חווה ולאה הצליחו לברוח עם ראובן ושבו למשפחה בסטולפצה.
בשנת 1942 רוכזו יהודי סטולפצה בגטו. ביולי 1942 פרצו ליטאים שיכורים לבית המשפחה ורצחו את אבי המשפחה זאב. האחים משה וראובן נלקחו עם צעירי המקום האחרים לעבודות כפייה במינסק ונרצחו שם.
בספטמבר 1942 חוסל הגטו. באקציה הגדולה שנערכה בשבוע של יום כיפור תש"ג, הובלו יהודי המקום ליער הסמוך, בו נורו למוות. בין המובלים אל מותם היו האם ברכה, בנותיה חווה ולאה ונכדתה מרים - בתם של משה ורבקה. בלילה הבחינה חווה בקבוצת גברים שהתכוננה לברוח מהמקום והצטרפה אליהם. יחד אתם חברה ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות בלארוס, בפיקודו של שלום חולבסקי.
האח עזריאל ניצל מגורלם של בני העיירה כיוון שעבד מחוץ לגטו, אך אשתו ובנו בן הארבע היו בין הנרצחים באקציה הגדולה. עזריאל הוסתר על ידי יאנק, חבר פולני שעבד איתו. יאנק ואמו, שבביתם הסתתר עזריאל עד השחרור ביוני 1944, הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
לאחר השחרור הגיע עזריאל לסטולפצה, שם פגש את חווה אחותו שחזרה מהיער.
ב-28 באוגוסט 1944 כתב עזריאל לאחיו יצחק ונח בארץ:
יקירי ואהובי יצחק, מניה, נח ויגאל-קע,
אחרי בערך ארבע שנים שלא שמענו מכם ואתם מאיתנו, יש לי עכשיו לראשונה אפשרות מצערת לכתוב לכם, יקירי ואהובי.
אחרי הרבה תלאות וצרות ואחרי קשיים ואסונות (זוועות?) שמעולם לא אירעו בתולדות האנושות, אני היום כותב לכם, יקירי, מכתב. ניהלתי עם עצמי מלחמה פנימית מה לכתוב לכם. החלטתי לכתוב לכם את האמת תהיה מרה ונוראה ככל שתהיה. אני מתאר לעצמי ששמעתם וקראתם על כל מה שנגזר עלינו לעבור. כל מה ששמעתם הוא רק אפס קצהו ממה שאירע לנו. אני לא במצב שמאפשר לי לכתוב עכשיו את כל הפרטים, אולי במכתב הבא.
ממשפחתנו היפה, הטובה נותרנו רק אני אחיכם עזריאל ואחותנו היקרה חוה. זה מאוד מצער אבל זו עובדה. משלושת אלפי היהודים של סטולפצה נותרו רק כמאה נפשות. יש משפחות שלא נותר מהן כל זכר. תארו לעצמכם יקירי שמכל משפחת טוניקים הגדולה מסטולפצה רק אני וחול'ה נותרנו. בקשר לאחינו פסח יש לי עדיין ספק. הוא נפל לידי הגרמנים והוא היה אצלם מתורגמן. ביוני 1942 עדיין שמענו ממנו.
יקירי ואהובי אני מבקש שתענו לי מיד. אני כותב לכם לכתובת הישנה של מניה שאני זוכר מפעם. אני נמצא עכשיו כמה ימים במוסקבה. אני אשלח לכם גם טלגרמה. עלי ועל חוה אני כותב לכם עכשיו בקיצור. חוה היתה שנתיים פרטיזנית. אני לא ידעתי על אודותיה במשך כשנתיים. גם אני עברתי טרגדיה קשה. ניסיתי להציל את אהובי ויקירי, אך הדבר לא עלה בידי. חוה נמלטה ביום של הפוגרום עם קבוצה אחרת והקשר בינינו נותק. לאחר השחרור בזכות הצבא האדום מצאתי אותה. שנינו הגענו לסטולפצה.
מסטולפצה לא נותר זכר, לא מהאנשים ולא מהבתים. יש לנו עכשיו רק מטרה אחת – לנקום. דבר אחר לא מעניין אותנו. החיים שלנו נשברו לתמיד. ובכלל כבר איננו בכלל אנשים נורמליים. בלתי אפשרי להיות בן אדם אחרי כל כך הרבה אסונות. אני מבקש מכם, יקירי, דבר אחד, תתחזקו, אל תישברו. אתם כל תקוותנו ו... חוץ מכם אין לנו אף אחד.
כתבו לנו על עצמכם, היכן אתם נמצאים עכשיו ואיך הסתדרתם. אני מקווה שבמכתב השני אכתוב לכם ביתר פירוט. מניה היקרה, אני בטוח שאת רוצה לשמוע על יקיריך ויקירנו האהובים וה... אני שוב התלבטתי והחלטתי לכתוב את האמת. איש מהם לא נותר בחיים. תתחזקו יקירי. אני מתאר לעצמי איזה זעזוע יגרום לכם מכתבי. אבל מצבנו רע יותר חווינו זאת על בשרנו וראינו הכול בעיננו. [...] אני לא במצב רוח לכתוב לכם היום יותר.
היו בריאים וחזקים וזכרו אותנו.
אחיכם עזריאל
מכתב שלחו לנו לכתובתי בסטולפצה.
דרישת שלום חמה לכם מחוה'לה היא נמצאת בסטולפצה, ובעוד כמה ימים אני חוזר אליה.
חוה עלתה לארץ בשנת 1946, ושנה לאחר מכן עלה עזריאל. שניהם הקימו בארץ משפחות.
יצחק טוניק שימש כמבקר המדינה בין השנים 1982-1987.
בנותיהם של יצחק ונח הגיעו ליד ושם במסגרת המבצע 'לאסוף את השברים', ומסרו את המכתבים למשמרת ביד ושם.
