משפחת וייל התגוררה במנהיים שבגרמניה. לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938, נלקח אבי המשפחה, אויגן, למחנה הריכוז דכאו, ונספה שם כחודש וחצי לאחר מכן. אל רעייתו, זלמה, הגיעה בדואר חבילה עם כל שנותר ממנו. בראשית ינואר 1939, פחות משבועיים לאחר מותו של אויגן, נשלחו הילדים – מריאנה (ננה, בת 16) ורוברט (רובי, בן 11) – בקינדרטרנספורט להולנד. זמן מה לאחר מכן הצליחה גם זלמה לצאת מגרמניה ולהגיע ללונדון.
בעודם מתגלגלים בהולנד, ממוסד למוסד, ממקום למקום, הקפידו הילדים לשמור על קשר עם אמם. הם שיתפו אותה בקורותיהם, במצוקותיהם ובתקוותיהם, ושבו והביעו תקווה ששלושתם יקבלו אשרת הגירה לארצות-הברית, ושם ישובו ויתאחדו.
מהמכתבים עולות דמויותיהם של שני הילדים באופן חי וברור. רוברט, נער עדין ומתחשב, חלה בדיפטריה (קרמת). בהתכתבותו עם אמו בישר לה שוב ושוב שהוא "חיובי", כלומר עדיין נושא את המחלה.
"אמא יקרה.
אני מברך אותך ביום הולדתך, מאחל לך כל טוב ושבעתיד לא יטרידו אותך כל-כך הרבה דאגות... כולנו מקווים שעד יום הולדתך הבא אהיה "שלילי". זאת ודאי תהיה מתנת יום ההולדת היפה ביותר עבורך".
6 בפברואר 1940
מחלתו של רוברט גזרה עליו בידוד מילדים אחרים. מצב בריאותו טרד את מנוחתו והוא שב ותאר את ביקוריו אצל הרופאים, את ההסגר בו היה ואת הטיפולים שאותם נדרש לעבור. למרות שאחותו, סבתו ודודיו נמצאים בהולנד, נותר רוברט לבדו במאבק על בריאותו.
מריאנה מצטיירת כנערה תוססת, תאבת חיים ובעלת חוש הומור. כשסיפרה לאמה על מחלת הצהבת בה לקתה, הוסיפה:
"כשהצהוב הגיע לשיאו (הרגשתי כמו פרפר או קנרית) מצבי החל להשתפר"
24 באפריל 1940
במכתב שכתבה לאמה ב-17 במרס 1940 תארה מריאנה כיצד היא וחברותיה מנקות את המוסד בו הן מתגוררות:
בשבוע שעבר ערכנו 'ניקיון-אביב' לקראת הפסחא... דמייני לעצמך: חדר אוכל ענקי, ארבע נערות עובדות וגברת אחת אחראית, שלעתים עוזרת מעט... ארבעתנו, חמושות בסמרטוטים לחלונות, מברשות קרצוף, מטאטאים, וִים (VIM - חומר ניקוי), סבון רך, דליים ושאר כלי לחימה בהם ניתן לתקוף לכלוך, ניצבות בהיכון לניקוי יסודי... מתחיל הקרב הגדול. האויב הוא הלכלוך, המתקדם למקומות המסתור הסודיים ביותר. אנו זוחלות על ארבע, אך מצליחות ללכוד אותו... ב-15:30 אנחנו מסיימות, חדר האוכל מבהיק ואנחנו שחורות משחור. אם אחראית הולכת לאחר מכן לבדוק את האבק, עליה להרכיב 4 או 5 זוגות משקפיים כדי למצוא דבר-מה. "כן, בנות, כך בדיוק יש לעבוד!"
בתחילה היו כותבים מריאנה ורוברט לאמם כמה משפטים באנגלית בסוף כל מכתב. הם ביקשו מהאם לתקן אותם וכך לסייע להם לתרגל את האנגלית. כך התכוננו לאיחודם שיקרה כשיהגרו שלושתם לארצות-הברית:
"עכשיו אכתוב לך באנגלית. אני הרבה לומד מהתיקון שלך באנגלית... האם שמעת חדשות עם הגירתנו לאמריקה?"
20 בפברואר 1940
הכתיבה באנגלית נראית גם כחלק מהמאמץ של הילדים לשמור על מקומה הסמכותי של אמם בחייהם. זהו ביטוי לאופטימיות שגילו בשלבים הראשונים לאחר המעבר להולנד. אולם ככל שחלף הזמן פחתו המשפטים באנגלית ונעלם העיסוק בשאלת ההגירה לארצות-הברית. במרבית המכתבים התמקדו הילדים ודודתם רוזל אלק בתיאור המאבק היומיומי לפרנסה והניסיון לשמור על קשר עם שאר בני המשפחה. מהמכתבים ניכר כי דאגתם לקרוביהם ולמכריהם הולכת וגוברת.
הקשר האחרון בין זלמה לקרוביה בהולנד היה על ידי מברקים שנשלחו באמצעות הצלב האדום, בהם דיווחה רוזל לאחותה זלמה על שלומם של ילדיה. חלק מהמברקים הללו הגיעו אל זלמה לאחר שמריאנה נספתה באושוויץ. האחרון שבהם נשלח לזלמה לאחר מותה של מריאנה. רוזל כתבה: "רוברט לומד להדפיס וכותב כרטיסים יפים". רוזל מתה בשנת 1943 באמסטרדם. זמן קצר לאחר כתיבת הדברים נרצחו בסוביבור גם רוברט ושאר בני המשפחה שחיו בהולנד.
זלמה איבדה בשואה את בעלה, את ילדיה, את אמה, את אחותה רוזל ושניים מאחֵיה. היא עלתה לישראל ב-1949 והתגוררה תחילה בבית אחיה, מאיר (מקס) אלק, שעלה ארצה לפני המלחמה. בתו של מאיר, חנה, זוכרת כי זלמה הרבתה לבכות.
חנה קיבלה את מכתביהם של רוברט ומריאנה והמכתבים תורגמו בעזרת ידידת המשפחה. מרים מיאטוביץ'-קיסינג, חוקרת הולנדית, פנתה אל חנה ובעלה עודד מיוחס, ובסיועה התבהרה תמונת חייהם של הילדים בהולנד עד מותם.
את התחקיר כולו, יחד עם חליפת המכתבים בין הילדים לאמם, התמונות והתרגומים, מסרו חנה ועודד לארכיון יד ושם.
"הרגשתי צורך עצום להכיר את שני הילדים הללו. זו שליחות שלי, להנציח אותם ולתת לשמות מימד של אנשים בשר ודם, עם רצונות, כשרונות ושאיפות", אומר עודד. "אני חש שמילאתי מצווה. כל מי שרוצה ויכול חייב לעשות את המאמץ הזה למען הנרצחים, כדי שסיפורם לא יישכח וכדי שהתיעוד יהיה שלם."
