לאה מיכלסון לבית ליפשיץ נולדה ב21 במאי 1921 בלודז', פולין. הוריה חיים ודינה היו פעילים בהסתדרות הציונית. אביה היה ממייסדי רשת החינוך 'תרבות' בפולין. לאה חונכה לאהבת הארץ ולמדה עברית משחר ילדותה.
בשנת 1938, לנוכח המתיחות ההולכת וגוברת באירופה, החליטו הוריה של לאה לשלוח אותה לארץ ישראל, מתוך כוונה להגיע מהר בעקבותיה לאחר שיקבלו את הסרטיפיקט לו ציפו.
ערב עלייתה לארץ כתבו לה בני משפחתה דברי פרידה.
אמה כתבה:
אהבי תמיד את הטוב, היפהפה והנעלה.
עצתה של אמא האוהבת אותך.
לודז', 1 בינואר 1938.
אביה כתב בעברית:
על סף בית הוריך באה העת, הגיעה השעה, גם עלייתך באה, הגשימי ועלי לשלום.
אביך
לודז', יום א', כ"ט בטבת תרצ"ח, 2.1.1938
אחיה הגדול בנימין כתב לה בעברית שיר פרידה:
וורשא, 3.1.38
זה גורלנו זהוא הקו
זוהיא הדרך. זהוא הצו.
מר וקשה לנו להיפרד ממך אחותי היקרה.
אבל לא לשווא חנכו אותנו הוכנו באותו הכיוון.
הלא תזכרי את הדברים "אף על פי כן ולמרות הכל".
תהא ארץ מולדתנו לך כאם והעבודה לאב. והחברה, הנוער החלוצי יהיו לך לאחים ואחיות ואת גם להם. ובעתיד נקוה יבוא הזמן "כי עוד לא אבדה תקוותנו תקוות עמנו" ונתראה בארצנו הבהירה, נעבוד בשדותיה, נגן על נקודותיה ונצא במחול ושירה.
עם ישראל חי.
חי חי חי.
יהיו הדברים האחרונים האלה שאני כותב לך לפני יציאתך למורה דרך בדרכך החדשה.
אחיך בנימין.
לאה בת ה-17 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער, ולמדה בבית הספר החקלאי 'בן שמן'. אחד מחבריה לכיתה היה שמעון פרס, לימים נשיא המדינה. לאחר סיום לימודיה נשלחה לאה להדריך ילדים ונוער באיזור חיפה. בסוף שנת 1940 נישאה לאה לאברהם מיכלסון.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה נותק הקשר עם משפחתה של לאה. לאה ניסתה דרך אמצעי תקשורת שונים, ללא הצלחה, ליצור קשר עימם ולברר את מצבם. ב-12 ספטמבר 1941 שלחה לאה באמצעות הצלב האדום מכתב להוריה, לכתובת האחרונה בה התגוררו לפני המלחמה. במכתב בישרה להם על נישואיה לאברהם. אנשי הצלב-האדום הצליחו לאתר כעבור חצי שנה את כתובתם החדשה של ההורים שהועברו בינתיים לגטו מיינדזיז'ץ-פודלסקי (Miedzyrzec Podlaski ) במחוז לובלין, והעבירו אליהם את הפנייה מבתם. המסמך הועבר בחזרה ללאה לכתובתה ברמת-גן. בצדו האחורי כתב אחיה:
אנו שלושתינו במיינדז'יזץ, שלמים ובריאים. בכוחות משותפים מוצאים עצה. מברכים אתכם ומאחלים הרבה אושר. כתבו לעתים ואנו נענה לכם.
6/3/42
לאחר המלחמה פגשה לאה ניצולה מגטו מיינדזיז'ץ-פודלסקי, וממנה נודע לה על גורל משפחתה: הוריה שימשו כעובדי כפייה במפעל בגטו, ואחיה יצא מהגטו והצטרף לשורות הפרטיזנים.
במאי 1943 חוסל הגטו. למרבה הטרגדיה, בדיוק בעת האקציה שהה בבית גם האח בנימין, שחזר לגטו לבקר את הוריו. חיים ודינה ליפשיץ ובנם בנימין נלקחו באחד מהמשלוחים למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נספו.
ללאה ואברהם נולדו שלוש בנות. במקביל לגידולן למדה אמנות ועסקה כל השנים ביצירה.
בשנת 1962 פיסלה לאה מאבן בזלת שחורה פסל בגובה 2.50 מטר, וקראה לו "הזעקה האילמת". הפסל, שנועד להנציח את בני משפחתה ואת כלל קורבנות השואה, הוצב ביד ושם בשנת 1975.
