היום, 24 בפברואר, הוא יום ההולדת שלי,
היום ימלאו לי 17 שנה
כך פתח דוד ליידרמן את השיר שהקדיש לעצמו ליום הולדתו, ב-24 בפברואר 1944 בגטו באלטה בטרנסניסטריה.
דוד היה בנם השני של זלמן וינטה, אח לצבי (הרשל'ה). משפחת ליידרמן התגוררה בעיירה קאפרשט במחוז בסרביה, רומניה. בקיץ 1941 כבשו הגרמנים והרומנים את האיזור מידי ברית המועצות. צבי בן ה-19 גויס מיד לצבא האדום והקשר אתו נותק. ההורים זלמן וינטה, עם בנם דוד בן ה-14, הצטרפו לזרם הפליטים שנס על נפשו מזרחה בניסיון נואש להימלט מהכיבוש הגרמני. לאחר שבועיים של בריחה מבועתת תחת הפצצות, נתפסו ונשלחו לגטאות שהוקמו בטרנסניסטריה. באחד הלילות, בעת נסיון בריחה, נורה האב זלמן למוות על ידי חיילים רומניים. ינטה ודוד בנה נשלחו לגטו בעיר באלטה, כ-150 ק"מ צפונית לאודסה. הרעב, המחלות ועבודות הפרך שהוטלו על יהודי הגטו הפילו מאות אלפי חללים בגטאות טרנסניסטריה. במציאות החיים האיומה בגטו התגלה דוד הצעיר כבעל נפש אצילית. הוא סייע לחלשים ועודד את המיואשים. גילו הצעיר זימן בפניו שתי הזדמנויות לצאת מהגטו – פעם אחת באמצעות בריחה ליערות בהם היו פרטיזנים, ופעם שנייה על ידי הצטרפות לקבוצה של 2,000 יתומים מטרנסניסטריה שהועברו לרומניה תמורת זהב, במסגרת עסקת חליפין בין הממשלה הפאשיסטית של רומניה וועד ההצלה של יהודי רומניה. בשתי הפעמים סירב דוד לעזוב את אמו.
במרחקים, מעבר לנהרות, שם ארץ מולדתי.
כאן, בעיר באלטה, ברחוב קוזיענשנה, הבית זר לי.
בלי אבי, בלי אחי – רק עם אימי בלבד.
חדרי מצטמצם לפינה יחידה
כאשר חלונו מואר,
אולם אור השמש
כלל אינו מגיע אלינו.
השמש מסרבת להאיר לנו דרכנו
ואינה מוכנה למחות דמעותינו
הזולגות מעינינו במשך שלוש שנים רצופות.
מה מאחל לעצמו בחור צעיר שחוגג יום הולדת בפעם השלישית בגטו? מהברכה שכתב לעצמו אנו למדים כי חרף המציאות האיומה בגטו, התקווה המשיכה לפעם בלבו:
למרות הכל, אנו מקווים ומאמינים שאור החמה
יזרח עלינו ונזכה ליום השחרור.
אז יגוז הייאוש מלבנו
ויועבר אל נשמת האויב.
כעת אנו יושבים ומהרהרים:
מה מסוגל יום-המחר להביא בכנפיו
להגשמת משאלות ליבנו
ולהשגת יום-השחרור?
שאיפותינו מרוכזות בנקודה אחת
של תקווה –
לצאת מן המצרים
ולשוב אל ארץ מולדתי –
אל העיר בה נולדתי.
"לשוב לארץ, ארץ מכורתי –
לעיר מכורתי, לעיר מכורתי".
דוד לא זכה להגשים את משאלת לבו: חודש לאחר יום הולדתו ה-17, ב-27 במרס 1944, סמוך לשחרור טרנסניסטריה על ידי הצבא האדום, הוציאו הגרמנים להורג את כל הגברים בגטו שהיו בגילאי גיוס, ובתוכם דוד.
צבי, אחיו של דוד שלחם באיזור, שמע מפי ניצולים שאמו נמצאת בגטו באלטה. הוא הצליח לקבל כמה שעות חופשה והגיע אליה. ינטה ספרה לו על רצח אביו ואחיו והראתה לו את ברכת יום ההולדת שכתב דוד לעצמו. צבי העתיק את המכתב בכתב ידו, נפרד מאמו וחזר למלחמה. לקראת סוף המלחמה נפצע קשה, אך בדרך לא דרך נשמר המכתב בכיס חולצתו הצבאית. בתום המלחמה חזר צבי הביתה, עיוור לחלוטין, ואיתו העתק המכתב של אחיו, מגואל בדמו-שלו.
נחום, בנו של צבי, מספר: "בילדותי שמעתי אין ספור פעמים מפי הסבתא על הדוד שלי, שלא הכרתי – דוד. היא הייתה מתעוררת מעוד לילה של סיוטים ומספרת איך הגרמנים יורים בו... סבתא אף פעם לא סיפרה על המכתב שכתב.
רק ב-1972, יום לפני שעזבנו את ברית המועצות, היא הוציאה את 'קודש הקודשים' – את המכתב המקורי, העתק ממנו ותעודת האסיר שקיבל דוד בגטו. כל זה נתפר בדופן הכפולה של תיק היד, וכך עברנו את הגבול בדרך לישראל".
נחום מסר ליד ושם את תעודת האסיר שקיבל דוד בגטו, את השיר שחיבר לעצמו ליום הולדתו ואת העתק השיר שאביו, צבי, נשא על גופו עד תום המלחמה.
