אנטולי קונוביץ, חייל צעיר בגדוד מרגמות של הצבא האדום, לא זכה לחגוג את יום הולדתו ה-18. ב-28 באוקטובר 1943 נהרג במהלך קרב עם הגרמנים ליד קמנקה – כפר קטן במחוז דנפרופטרובסק. הוא השאיר אחריו יומן מפורט הכתוב בכנות ותמימות נעורים, אותו החל לנהל בימים הראשונים של המלחמה. היומן הזה הוא פרי יצירתו של נער בן 15 שתפיסת העולם שלו עדיין רעננה ופתוחה, ודווקא משום כך הוא מאפשר לשחזר את האווירה של אותם ימים רחוקים במלוא האותנטיות.
אנטולי קונוביץ נולד בקייב ב-3 בדצמבר 1925. בגיל 12 זכה במקום הראשון בתחרויות התעמלות שנערכו בקייב בהיכל פיונירים (היכל לאירועי תרבות וספורט המיועדים לבני הנוער). ב-1941 הפך להיות אלוף אוקראינה בהתעמלות לנוער. הוא הצטיין בלימודיו בבית הספר והיה מוקף בחברים.
ביולי 1941 התארגנו בחורים בני 14-16 בקבוצות על פי הוראתם של קומיסרים צבאיים והתפנו מהערים לאזורים המרוחקים מהחזית. כעבור שנתיים ושלוש הגיעו בחורים אלה לגיל הגיוס ומילאו את שורותיו של הצבא האדום. ביניהם היה גם אנטולי. הוא החל את היומן בהתייחסות ליציאתו מקייב למסע שיעדו אינו ידוע.
מתוך יומנו של אנטולי קונוביץ:
10 ביולי 1941
החלטתי להתחיל יומן מסע קצר.
היום בשעה 14, בחצר הקומיסריות הצבאית, פקדו עלינו להסתדר בשורה יחד עם המבוגרים והובילו אותנו. לאו הובילו? למה הובילו? סוד. שלום הבירה, שלום קרובים, שלום חברים, שלום אהובתי! מתי עוד נתראה?
אני, וובה, ויטיה וציליק נשארים ביחד. תיק המסע מתחיל ללחוץ עלי בכל כובד משקלו כבר מהצעדים הראשונים, אך אני משתדל להתעלם מכך. הרי אהובתי מלווה אותי!
אנחנו נעים מזרחה. עד התחנה הראשונה ליוו אותנו אימן ודודן של וובה, ליובה, ליליה, ווליה ונדיה. הם איחלו לנו כל טוב והביעו תקווה שנתראה בקרוב. לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי להאמין – האם יתכן שהפרידה הזאת היא לתמיד? ובכל זה אשם העבריין היטלר. כל הדרך הרגשתי על הלחי שלי את נשיקתה של ליליה. אף פעם לא אשכח את המבט שלה כשעמדה על הגבעה עם היד מורמת אל העיניים...
...בשעה 19 המשכנו ללכת. הלכנו דרך היער במשך כשעתיים ולאחר מכך נתנו לנו 15 דקות של מנוחה. מלוכלכים כמו שדים. איבדנו את השיירה ועכשיו מתקדמים במסלול בוריספול-ברישבקה. קנינו 2 ליטרים של חלב ב-3 רובלים. השמש התחילה לשקוע. רחוק באופק על רקע הירח העולה והשמש השוקעת אפשר לראות את הכפר מלאיה אלקסנדרובקה. כאן החלטנו ללון. ישנו במחסן ממולא בחציר. שתינו חלב ונשכבנו. מרגישים עייפות, במיוחד כואבות הכתפיים. במשך הרבה זמן מסתובבים על חציר – זה לא מיטה של אמא עם כרית פלומה. כולם נרדמו ורק אני לא יכול להירדם. שלושה פעמים ספרתי עד מאה ובכל זאת כל מיני מחשבות לא נותנות לי מנוחה. אני נזכר בקייב האהובה, בחברים שלי, בקרובים, במשמרות ביה''ס, בערב הראשון של 1 במאי. דרך הסדק בדלת מתחיל לחלחל אור הזריחה...
11 ביולי 1941
בדרך ציליק משעשע את כולם ולא שם לב לכך. כולנו הולכים כתף אל כתף ורק ציליק נסחב מאחור. פתאום שומעים רעש. זה ציליק מפיל את תיק המסע שלו וכל החפצים נופלים החוצה. בדרכנו שלולית קטנה והוא מצליח לנחות בדיוק לתוך השלולית. כולם צוחקים...
... וובקה מעשן בכל פעם שאנחנו עוצרים. אני נוזף בו על כך והוא כועס. אני עישנתי רק סיגריה אחת ורק בגלל שזאת מתנה מליליה...
... היום התברר (לא בטוח) שאנחנו הולכים לסטלינו. את השיירה שלנו עדיין לא פגשו וזה גרוע. המרחק עד סטלינו הוא 750 קילומטרים ומתוכם הלכנו כבר 60. ומה יהיה בהמשך? ציליק מצא שותף וממשיך להצחיק, מצטער שאיזיה קליצ'מן לא בא איתנו. חולפים כפר אחרי כפר... השעה כבר 20:00, לאורך כל הדרך משתרעת ביצה ואין מקום שבו היינו יכולים ללון. כולם התעייפו, הולכים, מתנדנדים כמו שיכורים, מציקים לנו היתושים...
12 ביולי 1941
בשעה 5 היינו שמחים להמשיך בדרכנו. כל הגוף מכוסה בעקיצות של יתושים...
...ביער אלפי אנשים. בקושי מצאנו את מחוז קירוב שלנו. מחליטים שאי אפשר להמשיך להתקדם ככה – המזון לא יספיק. רק פה על האדמה הלחה והקרה לומדים להעריך את החיים הקודמים שלנו ולחשוב על העתיד. האם אנחנו עלולים לאבד ככה את שנות חיינו היפות ביותר? לא יכול להיות! האויב יובס! אנו ננצח!
...מתייחסים אלינו כמו לחיות – דוחפים קדימה ולא אומרים שום דבר...
...אנחנו החלטנו: בשום פנים לא לסגת אחורה, כפי שלימדו אותי ההורים, כפי שאומרים הקומוניסטים. קדימה!
...כרתנו ברית, החלטנו לעזור אחד לשני וכל הזמן להישאר ביחד. ללכת רק קדימה וקדימה ולא לפחד מהפתעות ובעיות שמחכות לנו בדרך. לא יכול להירדם במשך הרבה זמן. מציקות לי המחשבות – מתי אחזור? מי אהיה? יותר ויותר שונא את היטלר ואת הכנופייה שלו. פעם ראשונה בשלושת הלילות האחרונים הצלחתי להירדם...
14 ביולי 1941
...כולם התעייפו נורא ופשוט נפלו (במלוא מובן המילה). האדמה לחה, מחכים למזון. רק אחרי חצי שעה הוא יהיה מוכן, אבל יש רק 5 צלחות ל-60 בני אדם. אני אוכל אחרון – לא בא לי להידחף. הגישו דייסה (שממש אי אפשר להכניס לפה) ומיד לאחר מכן בשר... אחר כך שיכנו אותנו במחסן. המקום היה מוגבל, אבל הסתדרנו לא רע – תיקי מסע מתחת לראש, שוכבים על החציר ומדמיינים שאנחנו בבית קיט...
16 ביולי 1941
הכל מסתדר מצוין. השכמה בחמש וחצי. התרחצנו, בעלת הבית כיבדה אותנו בחלב. לאורך כל הדרך איכרים מאוד דואגים לנו. ציליק חולה בצורה רצינית. בלילה היה לו חום – 40. זה מאוד מדאיג אותנו. בבוקר אכלנו מרק ואחר כך חדרנו לגינה כדי ללקט תותים... שוב שיבושים באספקת מזון, אבל אנחנו לא יכולים לגעת במלאי שהשארנו ליום סגריר. פגשנו מכונית מלשכה צבאית. הודיעו לנו שבגרבניובקה נעלה על הרכבת. הלוואי שזה יקרה כמה שיותר מהר. ציליק כבר לא מסוגל להחזיק מעמד. לפעמים הוא נוסע במכונית, אך רוב הזמן בעגלה, ואנחנו נסחבים רק ברגל. הלכנו כבר יותר מ-200 קלומטרים...
21 ביולי 1941
בתחנת לוזובאיה נתקלים בגשם שוטף. הצלחנו לאתר מסעדה ומיהרנו לשם. התיישבנו ליד השולחן, עליו צלחות מלוכלכות. קוליה פינה אותן והעביר לשולחן סמוך. התחילה המתנה ארוכה למלצרית. לבסוף נאלצתי להכריח אותה לשים לב אלינו באמצעות הקול, אך היא הגיבה בצעקה: "הי, מה אתם רוצים!" התפרצנו בצחוק. כעבור שעה אכלנו דייסה. אני השגתי דג מלוח עם בצל והצלחתי לבלוע אותו בלי מזלג...
2 באוגוסט 1941
עובדים כמו שלא עבדנו אף פעם בחיינו. אין אפילו רגע של מנוחה, אפילו אחרי הצהריים. ויקטור זכה להוקרה מצידו של ראש הצוות בצורת קללות משובחות. כאן כולם מקללים את כולם. אנחנו – הצוות הכי מתורבת.
בכפר יש זקן שחזה מלחמה שבוע לפני תחילתה, ועכשיו הוא טוען שהיא תסתיים בעוד 43 ימים. מחכים ל-9 לחודש. אין לי נטייה לאמונות טפלות, אבל אולי באמת יהיה משהו...
בהמשך הגיע אנטולי לוורושילובגראד והתאחד עם הוריו. אביו שירת ביחידה צבאית בה עבדה גם אימו כשכירה. אחר כך עברה היחידה של אביו לסטלינגראד ובעיר זו סיים אנטולי את לימודיו בכיתה ט'. מסטלינגראד פונו אנטולי ואימו למרכז אסיה. באפריל 1943 גויס אנטולי לצבא האדום ונשלח לבית הספר הצבאי בטרמז. כעבור תקופת לימודים קצרה הועבר אנטולי לחזית. להלן קטעים ממכתבים שכתב למשפחתו.
20 באפריל 1943
אמא יקרה!
אתמול עברתי ועדה רפואית והתקבלתי כטירון לבית הספר למפעילי מרגמות בעיר טרמז. העיר הזאת מאוד נאה וירוקה. מצער רק שבקיץ ישרור פה חום נוראי, אבל צריכים גם את זה על מנת להתחזק, הרי אנחנו מתכוננים להיות מפקדים בצבא האדום.
4 במאי 1943
חלפו כבר יומיים מאז שהועברנו מהסגר לפלוגה. הכל מיד השתנה באופן דרסטי. יש תחושה של משמעת צבאית אמיתית. מתאמנים במשך 12 שעות ביום, אך זה לא כל כך קשה כפי שחשבתי קודם. הסבל העיקרי נגרם על-ידי חותלות. עדיין לא מצליח לחבוש אותן מספיק מהר...
13 במאי 1943
אמא יקרה!
כבר שלושה ימים אנחנו חיים במטווח בתנאים המותאמים לאלה השוררים בחזית. יורים ממקלעים ומרובים. האוכל משביע, מצב הרוח מרומם...
27 במאי 1943
אמא יקרה!
אצלי הכל אותו דבר, ממשיך להתאמן באופן מתמיד. מוניתי לתפקיד מפקד המחלקה ונבחרתי לוועד הקומסומול של הפלוגה. היום כבר 5 פעמים יצאנו לריצה. אחרי הריצה - 12 שעות אימונים, אבל אני מרגיש בסדר במשך כל היום. מאוד עוזרת לי ההתעמלות. רופא צבאי שבדק אותי אמר: "בית החזה לא רע!"
30 במאי 1943
אמא יקרה!
היום אצלנו חגיגה גדולה. בעוד שעה נערך טקס השבעה צבאי...
13 ביוני 1943
אמא יקרה!
היום יום חופש. בבוקר נערכו תחרויות. הפלוגה שלנו זכתה במקום הראשון בריצת 15 קילומטרים. עכשיו אני נח, מנגנת תזמורת...
אמא!
אתמול ראיתי את השם שלי ברשימת אנשים שעל שמם הועברו כספים. את 100 הרובלים שהעברת לי אני שולח בחזרה. אל תעזי לשלוח לי כספים, הרי את צריכה אותם יותר ממני...
27 באוגוסט 1943
אבא יקר!
ב-25 בחודש הגענו ליעדנו. יער אורנים, בתי קיט עזובים. שובצתי בפלוגה משובחת שעשתה לעצמה שם בקרבות ליד בלגורוד וסטלינגרד. ההתמחות שלי – מפעיל מרגמות. בקרוב נתקדם לחזית. אני בטוח בעצמי ולא אבייש את כבוד החייל של הצבא האדום. הרי אבא, אתה חייל בעצמך ואתה יודע מה זה כבוד הלוחם...
2 בספטמבר 1943
אמא יקרה!
שלום מאוקראינה – מולדתנו. אני נמצא על שפת הנהר האהוב שלנו. מתנהלים כאן קרבות קשים. אנו צריכים רק להדוף את המנוול הפשיסטי אל מחוץ לתחומי שליטתו, אחר כך הוא יברח בעצמו...
15 בספטמבר 1943
אבא יקר!
שלום מחרקוב שאליה הגעתי רק אתמול בלילה. היום נתקדם הלאה...
28 בספטמבר 1943
אמא יקרה וחברי היקרים!
סוף סוף יש לי אפשרות לכתוב לכם מכתב. אני מרגיש יסורי מצפון על כך שאיני יכול לכתוב לכם לעתים יותר קרובות. יום ולילה רודפים אחרי פריץ והנה השגנו אותו ואנו דוחקים אותו לשפת הנהר שלנו במרחק של כ-300 קילומטרים מעיר הולדתנו. עוד מעט נחסל סופית את הגרמנים...
5 באוקטובר 1943
אבא יקר!
אני ממהר לחלוק איתך את הבשורה המשמחת. שוב מתנפנף מעל העיר שלנו הדגל האדום של החירות. קשה אפילו לדמיין שבמשך יותר משנתיים עיר מולדתנו הייתה נתונה תחת שליטתו של פריץ הארור...
ועכשיו נמשיך לרדוף אחריו, נכה אותו עוד ועוד ונעיף אותו סופית משטחי המולדת שלנו! בקרוב תגיעה השעה שבה נוכל שוב לחיות בשלווה ובביטחון בערינו ובבתינו...
אמא! שמרי על בריאותך. נשיקות. אנטולי.
הודעה
לכבוד גב' אנה קונוביץ,
בנך, חייל הצבא האדום אנטולי קונוביץ, יליד קייב, 1925, אשר גילה גבורה עילאית ואומץ רב ונשאר נאמן לשבועתו הצבאית, נהרג בקרבות על מולדתו הסוציאליסטית ב-28 באוקטובר 1943.
הוא נקבר בכפר קלוז'ינו במחוז דנפרופטרובסק.
ההודעה הזאת מהווה מסמך המבסס בקשה לקבלת פנסיה.
