בני יחידי, יקירי,
אל תכעס ואל תרגיש לא טוב: אני כותב לך את מכתבי האחרון.
סיגט, טרנסילבניה, אפריל 1944. בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, מוקם במקום גטו עבור יהודי האזור, כתחנת מעבר לפני שילוחם לאושוויץ. על 13,000 היהודים שמועברים לגטו נמנים בני משפחת הרשטיק – ההורים משולם ואטל, ובנותיהם רחל ואליס.
הידיעות על המעבר המתוכנן לגטו אינן מותירות ספק בלב האב משולם לגבי העתיד הצפוי להם. ביוזמתו יושבים בני המשפחה ב-17 באפריל 1944, ערב העברתם לגטו, לכתוב מכתב פרידה לבנם אוטו, שגויס לפלוגות העבודה בהונגריה. את המכתב הם מוסרים לידיה של אילנה, עוזרת המשפחה, בתקווה שבנם ישוב בשלום מהמלחמה ויקבלו לידיו.
מה כותבים הורים לבנם במכתב הנושא את מלותיהם האחרונות אליו? באילו מילים נפרדים לנצח?
אוטו היקר, כולנו בחדר השינה, אמא ושתי האחיות שלך, צעקות, בכי. אני כותב מכתב זה עם דמעות בעיניים. אני מקווה שגם אם אנחנו ניהרג, אתה תצליח להישאר בחיים. בוודאי יהיה עולם חדש ותחיה באושר. תשכח שאי-פעם חיינו. שאלוהים יחזיק עליך את ידו הימנית בדרך המובילה לאושר, שממנה עלינו לרדת.
האב מברך את בנו בעתיד מאושר, ומורה לו לשם כך שלא לעסוק בזכרונות העבר המכאיבים. עם זאת, הוא מנחה אותו שלא לזנוח את זהותו:
בני היקר, יש לי בקשה אחת, גם בשם אמך ואחיותיך: לעולם אל תשכח שנולדת יהודי. בקשתנו היא שתישאר יהודי ובעוד 100 שנים תמות כיהודי. אם אלוהים יעזור ותתחתן, תיקח כאישה רק בחורה יהודית!
ההורים החרדים לעתידו של בנם שייוותר לבד בעולם, דואגים לצייד אותו בחפצים שימושיים ככל שידם משגת:
אצל מריה, אחותה של אילנה, השארנו מה שהצלחנו להציל: שני מעילים שלי, מעיל שלך, של אמא ושל הבנות, שלוש חליפות, בד בשביל חליפה שלך ולבנים... אם אלוהים יעזור ותישאר בחיים, הדברים האלה ישמשו אותך עד שתוכל להרוויח מספיק על מנת שתוכל להתלבש, בעזרת השם ובכוחות עצמך... אצלה גם תעודת האזרחות ותעודת הלידה שלך, וכן גם תעודת הבגרות שלך... באשר לבית אין לי כל ניירת. אין בזה צורך כי הוא רשום בטאבו.
אל הנכסים החומריים מצרפים ההורים מזכרות יקרות-ללב מהבית שלא יהיה עוד:
... השארנו אצלה [אצל מריה] את שארית הנכסים שלנו, שני פמוטי כסף של אמא שלך ששימשו אותה להדלקת נרות כל יום שישי וכן טבעת היהלום... אמא הצליחה להציל את טבעת היהלום הקטנה שקניתי לה כאשר התארסנו – היא אצל מריה. שמור עליה כמזכרת מההורים שלך.
בסוף המכתב, שהוכתב לאחות באבא (רחל) על-ידי האב, מצרף האב מספר שורות בכתב ידו ביידיש:
אוטו, ילד יקר שלי! לא הייתי במצב לכתוב לך, בדמעות בעיני הכתבתי לבאבא את השורות דלעיל. עכשיו אני נפרד ממך. תהיה בריא ומאושר. מחבק ומנשק אותך, אביך – משולם.
במילים ספורות וספוגות בכאב נפרדת גם האם אטל מבנה:
ילד שלי יקר, בדמעות בעיניים כותבת אני את השורות האלה. יברך וישמור אותך אלוהים, גם אני אשמור עליך משם למעלה – אמא.
הכאב וחוסר ההשלמה עם הגורל הקשה הצפוי להם זועקים משורותיהן של האחיות:
אוטו היקר – שורותי האחרונות אליך. כאשר תקרא שורות אלה אנחנו כבר נפסיק להתקיים. כל כך הרבה סבל! אלוהים, מה חטאנו?! למה כל כך הרבה קללות?! אין תשובה ואין דרך החוצה ואין ברירה... מחבקת ומנשקת אותך באהבה רבה – אחותך [באבא-רחל].
אחי המתוק והיקר, גם אני אוסיף כמה שורות למכתב זה, וכאשר תקרא אותו ואנחנו כבר לא נהיה בין החיים... אל תבכה ואל תשקע במרה שחורה. אולי אנחנו צריכות למות על מנת שנוכל להתפלל ולשמור עליך בעולם הבא. אבל לא! אנחנו עוד לא רוצות למות. הרי עוד לא חיינו. אלוהינו, מה חטאנו? אנחנו עוד רוצות להיות יחד, איתך. [אלוהים,] עזור לנו, שנוכל לקרוא מכתב זה [בעתיד] כולנו יחד ובשמחה... מחבקת ומנשקת אותך באהבה וחושבת עליך תמיד, ציצא [אליס].
תפילתם של ההורים לשלומו של בנם התגשמה.
בעקבות הכיבוש הנאצי, הוחרפו התנאים בפלוגות העבודה, והמגויסים הועסקו בעבודות כפייה. אוטו וחברו החליטו לברוח. במהלך הבריחה החבר נהרג. אוטו המשיך לבדו בדרכו ליערות, עד שנתקל בפטרול רוסי. הוא הועבר למחנה של שבויי מלחמה גרמניים והונגריים והיה שם היהודי היחיד. אוטו, שחשש לגורלו כיהודי בין חיילי אויב, פנה למפקד המחנה ביידיש ואמר לו כי הוא יהודי וכי אין זה מקומו. למזלו, הדברים נפלו על אזניים קשובות – מפקד המחנה היה יהודי רוסי שהבין יידיש. הוא דאג לאוטו לאוכל והגנה, ולאחר מכן גייס אותו לצבא האדום, שם שירת עד תום המלחמה.
גטו סיגט חוסל בארבעה משלוחים לאושוויץ בין 16 ל-22 במאי 1944.
באושוויץ הופרדו בני משפחת הרשטיק – משולם האב נשלח ככל הנראה לתאי הגזים. האם אטל ובנותיה הועברו יחד לעבודה במחנה. הן נשארו ביחד כל זמן שהותן במחנה (ילדיה של אטל מסבירים את העובדה שנותרה בחיים במחנה, בכך שהיא נראתה תמיד צעירה בהרבה מגילה, גם כשנפטרה ימים ספורים לפני גיל 100..). עם פינוי המחנה צעדו אטל, רחל ואליס בצעדת המוות בשלג למחנה בצ'כיה. ביום השחרור, ב-8 במאי 1945, נעלמו הגרמנים. במשך חודש הן עשו את דרכן לבודפשט, ומשם חזרו הביתה לסיגט.
אוטו ברח בתום המלחמה מהצבא בהמלצת מפקדו שלא יכל לשחררו רשמית. מחשש שייתפס כעריק, המליץ לו המפקד על מסלול הליכה עוקף, ואף העמיד לרשותו סוס. אוטו הגיע לסיגט לפני אמו ואחיותיו. הוא לא ידע כי הן שרדו ונמצאות בקרבת מקום בבודפשט. הוא פגש בתחילה את אחיה של אמו – אנדי הובר. לאחר זמן קצר ראה יום אחד שלוש דמויות מוכרות "הנראות כצלליות". כך התאחדה מחדש המשפחה, אך ללא האב משולם שנספה באושוויץ.
לאחר שלושה חודשים הם קיבלו את ביתם חזרה. בזמן זה נוצר קשר עם בתה של העוזרת שהחזירה לידיהם את המכתב, הפמוטים, הטבעת והמסמכים. הפמוטים והטבעת נשמרו עד היום ונמצאים בשימוש המשפחה. המכתב נמסר ליד ושם ע"י אוטו הרשטיק ואחותו עליזה זוסמן בפברואר 2011, ביום הולדתו ה-90 של אוטו.
