משה הלפרט, השביעי מבין עשרת ילדיהם של מינדל (לבית שוורץ) ויעקב יצחק הלפרט, מספר בעדותו על ההכנות לאותו הפסח:
"בסביבות פסח היו המצות, היו עם זה כבר בעיות, זה היה כבר מאוד יקר. התארגנו כמה משפחות לאפות מצות. היה לנו בבית תנור כפרי כזה מחמר, התנור בעצמו היה בחדר שינה של הוריי, והפתח היה בחוץ במעבר. אנחנו הילדים לקחנו מאה קילו חיטה עם טחינת יד, שטחנו את זה ביד. זה היה ימים על ימים ושבועות לטחון, זאת הייתה עבודת פרך. אני זוכר שעבדתי שם מאוד קשה כדי לטחון. בכל אופן טחנו את זה, התארגנו כמה משפחות, איזה שלוש, ארבע משפחות, והכנו את המצות בבית. יש שם תמונות שאחי המנוח, שלמה, הוא עשה את הבצק... הוא ארגן את הבצק. כל הבנות של המשפחות עשו את המצות".
בתמונות של הכנת המצות נראות בנות משפחת הלפרט עם השכנות - בנות משפחות שטראוס ורוזנברג - אוחזות מערוכים. בתצלום נוסף נראים כמה מילדי משפחת הלפרט עם ילדי השכנים, עם מערוכים ומחורר לאפיית המצות.
מספר שבועות לאחר חג הפסח רוכזו יהודי מאקו בגטו שהוקם בעיר. ב-16 ביוני 1944 נשלחו תושבי הגטו ברכבת למרכז השילוח בסגד (Szeged) ומשם גורשו כעבור כשבועיים לאושוויץ ולשטרסהוף (Strasshof) שבאוסטריה .
בז' בתמוז תש"ד, 28 ביוני 1944, הגיע משה עם משפחתו לאושוויץ, לאחר ארבעה ימי נסיעה בקרון בהמות ללא אוכל ושתייה. בסלקציה שנערכה בכניסה למחנה אמרו אלי בן ה-15 ואחיו ברל המבוגר ממנו בשנה, שהם בני 19, וכך נשלחו עם אביהם לצד של החיים. לאחר שלושה שבועות באושוויץ הועלו משה, אביו ואחיו לרכבת שהובילה אסירים מאושוויץ לקאופרינג – מחנה עבודת כפייה בגרמניה, שהיה מסופח למחנה הריכוז דכאו. הם הועסקו בפינוי הריסות. משה ואביו חלו במחנה ונשלחו למחנה לחולי טיפוס.
אחר כך התקרב הזמן, התקרב פסח. אבא היה מאוד בביטחון שאנחנו נשתחרר, שנזכה, שנשתחרר, שנצא חיים ונגיע הביתה. התקרב הפסח ואבא אמר לנו: "בפסח אנחנו משתחררים". התקרב הפסח, יום יומיים לפני כן ראיתי שאבא מתייאש, אבל הוא אמר לנו: "בפסח שני אנחנו נהיה משוחררים, נבוא הביתה, נאפה מצות ונערוך את הסדר". הגיע פסח, נתנו את הכמה גרמים של הלחם ואבא לא אכל את הלחם. התחננתי לפניו: "טאטה, זה לא לחם, זה מעופש, זה מעופש, גם כלב לא אוכל את זה כבר", אבל לא, הוא לא אכל. עבר כל הפסח ואבא לא אכל את הלחם הזה, אלא הוא רק שתה מים [...] הגיעה השבת [...] של אחרי פסח. אחר כך במוצאי שבת במלווה מלכה, אנחנו שרנו. פתאום באמצע השירה אבא הפסיק. אני הסתכלתי עליו ואמרתי לו "טאטה", אבל הוא לא ענה.
אביו של משה, יעקב יצחק, נפטר בכ"ה בניסן תש"ה, 8 באפריל 1945. שבועיים וחצי לאחר מכן, ב-25 באפריל, הוצעדו האסירים שנותרו בחיים למחנה לנדסברג הסמוך, ולמחרת הועלו על רכבת שנסעה במשך שעות הלוך ושוב תחת הפצצות. בשלב מסוים ברחו אנשי האס-אס ששמרו על הרכבת. האזור שוחרר כעבור מספר ימים ע"י הכוחות האמריקאיים.
במחנה העקורים פלדפינג פגש משה את אחיו ברל וסיפר לו על פטירת אביהם. הם שוכנו בצריף הילדים במחנה. אנשים שהגיעו למחנה משוויץ ומאנגליה רצו לאמץ אותם, אולם הם רצו להגיע לארץ ישראל בלבד.
ב-3 בספטמבר 1948 הגיעו משה וברל לישראל. ב-1949 הגיע לישראל אחיהם הגדול שלמה שהיה עצור שנתיים במחנה מעצר בקפריסין.
משה מסר לפרוייקט 'לאסוף את השברים' את התצלומים, המתעדים את הסדר האחרון בבית משפחתו במאקו.
