חנה נולדה בשנת 1925 בעיירה ויגודה שבמחוז ביאליסטוק פולין, ליודקה (יהודה) וצילה (לבית שומוביץ) שרפמן.
ויגודה – 'נעימות' בפולנית, התפרסמה במעונות הקיץ שלה, הודות לאויר הצח והמענג של המקום. יהודה התפרנס בכבוד מעסקי מסחר והמשפחה נהנתה מחיי רווחה.
בשנת 1936 עלו לארץ מויגודה סבה וסבתה של חנה מצד אביה, נחמן ויפה שרפמן, עם שני ילדיהם הצעירים מלכה וחיים. הסב נחמן חזר לפולין בשנת 1939 במטרה לטפל במכירת עסקיו שם, וכבר לא יכול היה לשוב לארץ כיוון שבינתיים פרצה המלחמה.
מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 עבר האזור לשליטה רוסית. עבור היהודים הייתה זו תקופה של שקט יחסי. השקט נקטע עם הפלישה הגרמנית לאזור ביוני 1941, ואווירת פחד שלטה ברחובות. בסוף שנת 1941 החלו האקציות בויגודה.
בכל פעם שהייתה אקציה בעיירה, היו הוריה של חנה בורחים אתה ועם אחיה הצעיר צבי ליער צ'רווני-בור ('היער האדום') המרוחק כקילומטר מביתם, יחד עם הדוד יצחק (אחיה של צילה) ואשתו ברכה שומוביץ, בתם הקטנה חיה וסבא נחמן. הסבתא והסבא מצד האם – רבקה-לאה ושמואל-זאב שומוביץ, שהיו מבוגרים מכדי לברוח, נשארו בבית עם אריה – אחיה התינוק של חנה. לאחר כל אקציה הייתה סבתא רבקה-לאה תולה סדין לבן גדול על קיר אחורי של הרפת הביתית שפנה ליער, ובכך סימנה למסתתרים שהסכנה חלפה והם יכולים לחזור לכפר.
בנובמבר 1942 החל חיסול הגטו בלומז'ה, העיר הגדולה הקרובה. בני המשפחה שמעו על אקציה מתוכננת וברחו שוב ליער, אולם הפעם לא נתלה הסדין הלבן עם סיום האקציה.
"גם אתמול לפני צאתנו מהבית בעת הפרידה מהורינו, נדברנו עם אמא, כי אם יתברר שאפשר לשוב העירה, היא תתלה כרגיל את הסדין הלבן. כל הלילה לא עצמתי עין. השכם בבוקר יצאתי עם אחד הסטופניקים לבחור איזה עץ גבוה בפתח היער מעליו אפשר להשקיף על פני העיירה ואף לראות את בית אבא. טיפסנו על העץ והשקפנו אל עבר העיירה. הסדין הלבן שוב לא נראה. לא בשעה זאת ואף לא לאחר מכן. הזדעזנו ממה שנתגלה."
יצחק שומוביץ, היער האדום, ת"א 1982, עמ' 74. המחבר הוא דודה של חנה.
מאותו הרגע, במהלך 22 חודשים, חיו בני המשפחה במסתור. הסתתרותם בסביבה העוינת התאפשרה הודות לעזרתם המסורה של מיכאלוב גוסק וטישקה – שני איכרים פולנים שאביה של חנה הכיר מעבודתו כסוחר לפני המלחמה. במשך כל החורף הסתתרו בגורן של גוסק והוא סיפק להם אוכל. כשהתחילו להתעורר מצד קרוביו בכפר חשדות ביחס להתנהגותו, נאלצו לברוח משם והסתתרו בבונקר שהוא חפר עבורם ביער.
בני המשפחה הסתירו כסף ודברי ערך בחבית, אותה קברו באדמה. בלילות היו חנה עם אביה ודודה יצחק מוציאים דברים מהחבית ומעבירים אותם לגוסק, והוא היה רוכש תמורתם מזון עבור המסתתרים בבונקר.
כעבור זמן מה התגלה סוד הבונקר, והם ברחו משם ועברו להסתתר בשדותיו של גוסק. במשך שישה שבועות שכבו בשדות, תחת כיפת השמים. לאחר מכן עברו להסתתר בטחנת-קמח, וכשנחשפו שבו הדוד ומשפחתו להסתתר אצל משפחת גוסק, ומשפחתה של חנה ביחד עם יהודים נוספים הסתתרו בבונקר שנחפר מתחת לדיר חזירים בכפר מילווה הסמוך. תשעה חודשים חיו מתחת לדיר החזירים. לקראת תבוסתם הצפויה התכוונו הגרמנים להעלות את הכפר באש. בעל המשק הזהיר את יושבי הבונקר, והם נמלטו מהבונקר לכיוון היער. במהלך המנוסה נתפס האב יודקה על-ידי חיילים גרמנים ונורה למוות, יום לפני השחרור.
בתום המלחמה שבו בני המשפחה למקום המחבוא. הם חפרו באדמה ומצאו את החבית עם חפצי המשפחה.
חנה עזבה את פולין מיד לאחר המלחמה במסגרת עליית הנוער. המסע הארוך לארץ, שנמשך יותר משנה, עבר דרך איטליה, שם פגשה את שמעון קָלְוָריה. השניים נישאו ועלו ביחד לארץ.
בני משפחת גוסק הוכרו כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם.
חנה מסרה ליד ושם סינר ששימש לפני המלחמה את הסבתא רבקה-לאה שומוביץ – אמה של צילה. כמו כן נמסרה סכין מטבח משוננת שניתנה למשפחתה על-ידי אדם שהתארח בבית ההארחה שלהם בויגודה בשנת 1938. שני הפריטים, יחד עם תצלומי המשפחה וחפצים נוספים, הוסתרו בחבית ונמצאו בתום המלחמה.
