ספר הזיכרונות שהוכן עבור פרידה גוטמן (Friedl Gutman) במחנה גרוס-סרנה (Gross Sarne) ליווה אותה גם כאשר נשלחה למחנה גרוס-מסלוויץ (Gross Masselwitz) ובהמשך למחנה פרייבורג (Freiburg). עם שחרורה הפך הספר למזכרת יקרה מאסירים יהודיים שהיו איתה במחנות אלה, בהם אחיה.
הספר עשוי מדפי נייר לא מעובד וכריכתו עשויה עץ ובדיל ומעוטרת במגן דוד ובכתובת: "RAB Lager Gross Sarne, 1942". האסירים הכינו את ספר הזיכרונות מחומרים אותם הצליחו להשיג במחנה וכתבו בו לפרידה שירים, הקדשות, זכרונות ודברי פרידה.
פרידה נולדה בשנת 1916 בחוז'וב (Chorzow) שבפולין, אחת מבין תשעת ילדיהם של אריה וקלרה גוטמן. במחנה גרוס-סרנה הכירה פרידה את בעלה לעתיד, יצחק פורמבה. שניהם שרדו ונפגשו אחרי המלחמה בשטוטגרט שבגרמניה, שם נישאו בשנת 1946 ושם נולד בנם יעקב. כעבור שנתיים עלו פרידה ויצחק פורמבה לארץ ישראל. בארץ נולדה בתם אורה.
פרידה שמרה את ספר הזיכרונות כל השנים, אולם לא חשפה אותו, אף לא בפני ילדיה. רק לאחר גיל שמונים הוציאה את ספר הזיכרונות מהארון בו החביאה אותו ומסרה אותו למשמרת בידי נכדה בן.
פרידה סיפרה לבן כי זהו ספר זיכרונות שיצרו עבורה שאר אסירי המחנה בזמן השואה. לאחר מותה נשארו בני משפחת פורמבה עם שאלות רבות סביב תוכנו ומהותו של הספר, בין השאר משום שההקדשות ומילות הפרידה שבו נכתבו בארבע שפות: גרמנית, פולנית, הולנדית ועברית.
הספר עבר גלגולים רבים בתקופת השואה ובנדודים שאחריה ואוחסן בארון במשך עשרות שנים. על כן החלו להיווצר בדפי הספר כתמי התיישנות וחלקם אף החלו להתפורר. בני המשפחה הבינו כי אם יישאר הספר בביתם, לא יאריך ימים.
בעקבות פרסום פרויקט "לאסוף את השברים" החליט יעקב פורמבה לפנות ליד ושם ולנסות לברר מה תוכנו של הספר והאם בעזרת הספר יוכל לגלות פרטים לגבי קורותיה של אמו בתקופת השואה. עם תרומת ספר הזכרונות ליד ושם ולאחר תחקיר שנערך תוך שימוש במאגרי המידע הרבים הקיימים ביד ושם, התגלה מידע רב על הספר עצמו, על סיפורה האישי של פרידה ועל קורותיהם של יהודים רבים מאותו איזור בתקופת השואה. חלקם ניצלו וחלקם נספו ושמותיהם מתועדים בדפי העד שבמאגר השמות ביד ושם.
ההקדשות שבספר חושפות את הלך הרוח של חלק מהאסירים שהיו כלואים בשלושת המחנות אליהם נשלחה פרידה, את תחושותיהם האישיות, תקוותיהם וחששותיהם, בהיותם נתונים תחת משטר המחנות הנאציים. עבור חלקם מהווה ההקדשה שכתבו בספר הזיכרונות תיעוד כתוב אחרון של דבריהם. כך כתבה רוזה דנציגר לפרידה במחנה גרוס-סרנה במרץ 1942:
אם ברצונך לחיות חיי אושר,
דאג לאושרם של אחרים
שכן השמחה שאנחנו מעניקים
שבה חזרה אל לבנו.
לזכר הימים המשותפים במחנה גרוס סארנה
רוזה דנציגר
גם שתי ההקדשות הבאות נכתבו במחנה גרוס-סרנה:
בארבעה באפריל 1942 כתב סמק ברונר בספר הזיכרונות:
לקפוץ אגרופים, לחשוק שיניים
ללכת תחת הרוח שמכה בפנים,
לצעוד לצלילי שיר לכת כמו
לוחמים אמיתיים.
זוהי דרכם הישרה של בודדים.
"מקווה שתזכרי אותי" כתב דוד לירנס לפרידה ב-28 בספטמבר 1942. חיפוש במאגרי יד ושם העלה כי לירנס, איש עסקים שחי באמסטרדם, גורש למחנות ורכושו הוחרם. שלושה חודשים וחצי לאחר שכתב את ההקדשה בספר הזיכרונות, נספה דוד במחנה ספיטקוביצה (Spytkowice).
כשנה לאחר מכן כתבה פרידל הופרט שיר פרידה זה במחנה גרוס-מסלוויץ כהקדשה בספר הזיכרונות:
היי חזקה, לבי יתמודד בשקט
עצב עמוק אוחז בנשמתי
זכרי, האל רוצה בזאת
הוא קושר וגם משחרר
ואף אם ידו פגעה בך קשות
לא יטיל על כתפייך יותר משתוכלי לשאת.
הוא יודע מה הטוב ביותר עבורך,
הוא יודע זאת, רק הוא לבדו.
הוא יודע שאת סובלת
לכן שאי כאבך באומץ.
הרי מה התועלת בבכי
היי אמיצה, עצרי זרם דמעותייך,
הדמעות רק מלבות את כאבך לאש יגון יוקדת.
אם תזילי דמעה אחר דמעה,
גם אם תבכי שנה אחר שנה,
עוד יגיע היום בו תראי
שהכל היה לברכה.
למזכרת מחברתך למחנה,
פרידל הופרט
מחנה גרוס מסלוויץ 7.9.43
מחנה עבודת כפייה
בין הכותבים היה, כאמור, גם אחיה של פרידה, עמנואל גוטמן. גם הוא, כפרידה, היה אסיר במספר מחנות ובמשך תקופות מסוימות היו שניהם אסירים במחנה גרוס-סרנה ואחר-כך במחנה פרייבורג באותה תקופה. ב-19 במרס 1942 כתב עמנואל לפרידה במחנה גרוס-סרנה:
מי שמעולם לא אכל את לחמו במרחקים,
מי שמעולם לא ישב על מיטתו בלילות מלאי יגון,
הוא לא מכיר אתכם, כוחות שמימיים.
לזכר הזמנים המשותפים במחנה 13.
מאחיך עמנואל
כשנתיים לאחר מכן, כנראה ביום בו הופרדו האח והאחות שוב, הפעם במחנה פרייבורג, כתב עמנואל הקדשה נוספת:
3.5 פרייבורג
ביום הפרידה הטראגית.
למרות שהמכה הקשה ניחתה שנית
הישארי תמיד שמחה.
לאחר שלוש שנים בהן היינו יחדיו
שב הגורל ומפריד בינינו.
מי ייתן ותזכי לפגוש שוב את אחייך.
וכעת, פרידל יקרה, אל תאבדי תקווה.
המשיכי לקוות שנשוב וניפגש.
לעולם אל תשכחי את אחיך, כפי שאת נוצרת את זכרון הורינו.
התעודדי,
ממָנֵק שחייב לך הרבה תודה
ולעולם לא ישכח אותך.
מָנֵק
מבין כשלושים אנשים שכתבו בספר הזיכרונות, אותרו לאחר מסירת הספר ליד ושם עשרה ניצולים.
