משה גלברט נולד ב-16 בספטמבר 1937 בכפר אילששטי (Ilishesti ) במחוז סוצ'בה (Suceava ) בחבל בוקובינה (Bucovina ) שבצפון רומניה, בן יחיד לאברהם-חיים ורבקה-מיכלה לבית וייסברוד.
בין תושבי הכפר היהודים לבין יתר התושבים התקיימו יחסים טובים. עליית הנאצים לשלטון וצמיחתן במקביל של תנועות פשיסטיות ברומניה הובילו למפנה לרעה במערכת היחסים. התנכלויות ליהודים, פגיעה ברכוש, נידוי כלכלי ואף פגיעות בנפש הפכו למציאות רווחת. בראשית שנת 1938 הוכרזו היהודים כבלתי רצויים בכפר. בעקבות כך עברה משפחת גלברט עם יתר המשפחות היהודיות בכפר לעיר סוצ'בה (Suceava ), שם התאפשר להם להמשיך להתפרנס מעיסוקיהם.
ביוני 1940 סופחה בוקובינה לבריה"מ, ועם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941, חזר האיזור לשליטת רומניה – בעלת בריתה של גרמניה. בפקודתו של יון אנטונסקו, ראש ממשלת רומניה, הוחל בהוצאת היהודים מהעיירות והכפרים וגירושם לחבל טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.
יהודי העיר סוצ'בה, ובתוכם גם משפחת גילברט, הוגלו לטרנסניסטריה ביום ב' של חול המועד סוכות, 7 באוקטובר 1941. הם הובלו לגבול טרנסניסטריה בקרונות בהמות, ומשם נדרשו לצעוד מרחק רב ברגל אל מחנה ריכוז, בקור מצמית וברעב. אמו של משה סיפרה כי באחד הכפרים בהם עצרו בדרך, הוריד משה בן ה-4 , שהיה תשוש וקפוא, את המעיל שהיה עליו, וביקש ממנה למסור אותו לילד בכפר או לאביו, ולבקש ממנו בתמורה רשות לישון במיטה "כמו בבית".
רבים לא שרדו את דרך הייסורים. יהודה אריה גלברט, סבו של משה, נספה ב-25 באוקטובר 1941, בדרך למחנה הריכוז, ונקבר בכפר סמוך. המגורשים ששרדו את הדרך הובלו לבסוף למחנה הריכוז קצמזוב (Katzmazov ), שם שהו למעלה משלוש שנים. הכשירים לעבודה, ובהם הוריו של משה, הועסקו בעבודות כפייה. באמצעות קשרים שיצרו עם אנשי הכפר הסמוך, עלה בידם להשיג מצרכי מזון, והודות לכך הצליחו לקיים את משפחתם חרף הרעב הכבד ששרר במחנה.
בחודש מרס 1943 התקבלה במחנה פנייה בכתב מהצלב האדום עבור משפחת גלברט. על גבי מסמך רשמי של הצלב האדום, צוינה הכתובת - קריית יוסף - ולאחריה השורות הבאות:
אנחנו בריאים. ממתינים לתשובתכם.
מה שלום אבא, אמא, האח, האחות, רבקה, חיים, מוישלה.
אלתר, אתי, מלך
אתי - החתומה על המכתב - הייתה אחות-אמו של משה, אשר עלתה עם משפחתה לארץ ישראל לפני המלחמה והתיישבה בקריית יוסף (לימים גבעתיים). באמצעות הצלב האדום ניסו אתי ובעלה לברר מה עלה בגורל בני משפחתם.
הפנייה גרמה לשמחה רבה בקרב אנשי המחנה, מאחר והיה זה עבורם הקשר הראשון, וכמעט היחיד, עם העולם החיצון, וסימן לכך שקיומם ידוע לאנשים אי שם בעולם החופשי.
להוריו של משה הותר לענות לפונים במספר שורות בלבד, על גבי הטופס. הם כתבו כך:
שמחנו מאד בקיומכם. אנחנו בריאים בגטו קצמזוב, איזור מוגילב, ודורשים בשלומכם.
חיים, רבקה, מוישלה, מרים.
בפברואר 1944, כשנה לאחר פנייתם, הגיע מכתב התשובה לאתי ומשפחתה בארץ.
ב-1 במאי 1944 שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. המגורשים עשו את דרכם בחזרה הביתה - ברכבות, בעגלות וברגל. לאחר כחודש וחצי הגיעו משה והוריו לביתם בסוצ'בה. כעבור 10 שנים עלתה המשפחה לארץ.
משה מסר ליד ושם את המכתב שהועבר ע"י הצלב האדום, וכן טלאי צהוב שנשאר בידי הוריו מהתקופה בה הצטוו לענוד אותו עם כיבוש בוקובינה
