"ביום ראשון נדיה לא הלכה לעבודה. זה היום שלנו. ביום ראשון אנחנו מתרחצות, אוכלות בזמן. המטבח נעשה פתאום רועש. אנחנו שתינו יוצאות למסדרון, אל הדלת הקדמית המובילה לרחוב. נדיה הולכת למטבח לחקור את העניין. נדיה חזרה, חיוורת לגמרי מרוב דאגה. מסתבר שניתנה הוראה לציבור: אסור לאף אחד לצאת מהבית. הגרמנים עוברים מבית לבית ומחפשים פרטיזנים. כבר לא היה מדובר ביהודים שהרי היהודים כמעט כולם חוסלו. מה לעשות? שואלת נדיה. ללכת? להישאר? ושוב אנחנו במצב ללא מוצא".
רחל שוכמן ובתה אאוגניה, שתיהן רופאות שיניים בעיר רובנו שבצפון-מערב אוקראינה, היו בין הבודדים מיהודי העיר ששרדו במלחמה. כ-80 אחוזים מבין 30 אלף היהודים שחיו ברובנו בזמן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נספו באקציה שביצעו הגרמנים בנובמבר 1941. 5,000 היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו. ביולי 1942 הוסעו בקרונות מסע לכיוון העיירה קוסטופול ונרצחו בבורות ירי.
לפני המלחמה עבדה רחל במרפאת שיניים עם בעלה בן-ציון, שהיה טכנאי. בתחילת המלחמה נרצח בן-ציון וגופתו לא נמצאה.
בתם של בני הזוג, אאוגניה, נישאה שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה ליעקב רוזנצוויג, רופא שיניים אף הוא. יעקב שירת בזמן המלחמה כרופא בסיביר ושב בתום המלחמה. אאוגניה עבדה לפני המלחמה בקופת חולים בעיר. נדיה, המנקה בקופת החולים, הסתירה אותה ואת אמה רחל תחת המיטה בדירתה. על גבי מרשמי-רופא תיעדה רחל במקום מסתורן את קורותיהן במלחמה וכתבה שירים, פיוטים וסיפורים.
אם הם עוברים מדירה לדירה, אז איזו הגנה יש לנו מתחת למיטה? נדיה הלכה, וכמו תמיד סגרה את הדלת במנעול [...] פורצים את הדלת, עכשיו הדלת נכנעת ונפרצת [...] אנחנו שומעים שנדיה חזרה (איזו גיבורה!!). התקווה שוב הבזיקה אצלי. אני סומכת על נדיה, על השכל שלה ועל הלב שלה. נרגענו מעט. אנחנו שוכבות בשקט. נדיה מדברת, צוחקת, מתלוצצת ומקבלת חבורה של אורחים נחמדים. 'תכנסו בבקשה! איפה הייתם? אני קפצתי לרגע לשכנה. כל הבוקר הייתי בבית. ראיתי שאתם רוצים להיכנס אלי, באתי בריצה. הרי הדלת מהמסדרון פתוחה.'
[...] הארון חורק. סימן שפתחו אותו, מחפשים משהו. במרכז החדר עומד שולחן קטן, מכוסה במפה גדולה. השוליים של המפה מגיעים לרצפה. זה הדבר היחיד שנותר ממשק בית גדול. כמובן שזה חשוד בעיניי האורחים הנחמדים שלנו, הם מרימים את שולי המפה, ומחפשים פרטיזנים מתחת לשולחן. עכשיו הבודקים הולכים לעבר המיטה. זה בכלל לא מפתיע, הבודקים האלה, הבודקים בכל מקום, מחפשים תמיד מתחת למיטה. [...] יש לי הזדמנות לראות את המגפיים של החייל מקרוב, מגף גדול, הנה, הנה הוא נוגע עכשיו באף שלי. [...] מעל המיטה תלויה תמונה קטנה של אמו של ישו. החייל שמבצע את הבדיקה ואשר בלב קל כל כך הורג אנשים כמו זבובים, הוא ככל הנראה אדם דתי. הוא התמקד בתמונה הקטנה, תוך שהוא שוכח שהוא עוד לא בדק מה שנעשה מתחת למיטה. הוא מפנה את הראש מהמיטה אל נדיה ואומר: 'המסמכים שלך.'
נדיה שלנו חזרה לחיים. תוך כדי צחוק והתלוצצות היא מראה לו את המסמכים שלה. הוא מסתכל במסמכים. הביקורת הסתיימה. כאשר יצאתי מתחת למיטה השפתיים שלי היו כחולות, הפנים שלי היו לבנים כמו הקיר. [...] הרבה זמן ישבנו בשתיקה. נדיה לא יכלה לחזור לעצמה במשך הרבה זמן. היא ישבה בראש שמוט וידיים שמוטות. כאשר חזרה לעצמה, ניגשתי אליה, חיבקתי אותה ונישקתי אותה על הראש.
בשנת 1948 עלתה רחל לישראל. את הרשימות שכתבה במסתור הביאה איתה ארצה. נכדתה ריטה גפן, בתה של אאוגניה, מסרה ליד ושם את רשימותיה של רחל, המספקות חשיפה נדירה אל עולמה הפנימי של אישה יהודיה המצויה תחת האימה המתמדת של החיים במסתור. רשימות אלו מהוות גם עדות נצח לגבורתה של נדיה - אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב, אשר קשרה את גורלה בגורלן של שתי הרופאות היהודיות והחייתה את נפשן.
