וזרמונדה (Wesermünde) (כיום בעיר ברמרהאפן, [Bremerhaven]), 6 במרס 1939
ילדי הטובים והיקרים,
אתם ודאי כבר מצפים לחדשות ממני. זמן קצר לפני נסיעתי לברלין קיבלתי את מכתבכם הנחמד ואתמול בערב מצאתי את השורות הנחמדות שלכם מ-20 בפברואר. קבלו את תודתי הלבבית ...
אני שמחה מאד שסיאטל מוצאת חן בעיניכם כל כך. הישארו נא בריאים ומסרו דרישת שלום לדוד ולדודה. הם תמיד כותבים לי נחמד.
הייתי בברלין בבית הקברות אצל אביכם. מצאתי שהכל בסדר. כאשר הייתי שם בדיוק זרחה השמש.
איך מתקדמות ידיעותיכם בשפה? יום החופש היה לך נעים, הילדה היקרה, הלא כן?
הבישול האמריקאי נראה הרבה יותר פשוט מאשר כאן...
עניינו של אריך אינו מתקדם וזה גורם לי צער רב. בשבילי משתדלים להשיג סרטיפיקאט. לפני הכל יש לי רק משאלה אחת, והיא - שאדית תבריא.
במילים דאוגות ואוהבות אלו מנסה ז'נט שוקן לעקוב ממרחקים אחר צעדיהם הראשונים של ילדיה היינץ והילדה ביבשת החדשה אליה היגרו מספר חודשים מוקדם יותר, עם עזיבתם החפוזה את גרמניה. במשך שלוש שנים, בין דצמבר 1938 לנובמבר 1941, שלחה ז'נט 116 מכתבים לילדיה בארצות הברית ולחתנה ונכדיה בארץ ישראל. בצד הגעגועים והכמיהה להתאחד, עולה מהמכתבים ניסיון להמשיך להוות משען עבור בני משפחתה, שהמציאות המאיימת כפתה עליהם פירוד קשה ומתסכל.
ז'נט ויוליוס שוקן ושלושת ילדיהם אדית, היינץ והילדה התגוררו בברמרהאפן (Bremerhaven) שבגרמניה. יוליוס ואחיו זלמן ושמעון שוקן עשו חייל בעסקיהם בתחום המסחר. בית הכל-בו שהקים יוליוס בברמרהאפן הפך למוקד כלכלי וחברתי חשוב. בשנת 1930 נישאה הבת הבכורה אדית לד"ר ולטר אלקלס והוא נכנס לעסקי המשפחה.
התעמולה שקראה להחרמת בתי עסק יהודיים עם עליית הנאצים לשלטון, לא הביאה לירידה בתנועת הקונים בבתי העסק של משפחת שוקן והעסקים המשיכו לשגשג. בשנת 1934 נפטר יוליוס. אלמנתו ז'נט המשיכה לנהל את עסקי המשפחה בתבונה ובהצלחה.
ב-9 בנובמבר 1938, בפרעות "ליל הבדולח", פרצו בריוני הנוער ההיטלראי לבתי הכל-בו ובזזו והרסו את כל תכולתם. מרים (מרגוט), בתם הגדולה של אדית ו-ולטר אלקלס, זוכרת עד היום את ניפוץ החלונות בביתם באותו לילה. ולטר והיינץ היו בין עשרות אלפי הגברים היהודים שנעצרו בגרמניה באותו לילה. בעקבות אירוע זה לקתה אדית בהתמוטטות נפשית ואושפזה בבית המרפא "ברוליינום" בלאנקוויץ (Lankwitz), ליד ברלין. היינץ והילדה עזבו את גרמניה ב-26 בנובמבר 1938 והפליגו באוניה "פורטלנד" לסיאטל שבארצות הברית, שם קיבלו את פניהם דודם הרמן שוקן ואשתו זלמה. מרגוט ויואכים, ילדיהם של אדית ו-ולטר, עברו לגור אצלם סבתם ז'נט ואביהם ולטר נסע לאנגליה על מנת להשיג אישורי כניסה לארץ ישראל. בפברואר 1939 הפליגו הילדים עם אביהם באונייה "שמפוליון" מהולנד לארץ ישראל.
ז'נט נותרה בגרמניה עם בתה אדית, בתקווה לשחרורה המהיר מהאשפוז, שיאפשר להן לעזוב את גרמניה ולהתאחד עם בני משפחתן. התקווה נכזבה. אדית שוחררה מהמוסד באוגוסט 1941. ז'נט פתחה במאמצים קדחתניים למלט את עצמה ואת בתה מגרמניה, אך לשווא.
ב-13 בנובמבר 1941 כתבה ז'נט לילדיה:
שינוי מקום מגורנו עומד להתבצע ביום שני, 17 בנובמבר. עלינו להגיע לברמן וביום שלישי יוצאים לדרך. נראה שהיעד הוא מינסק.
ימים ספורים לפני גירושן כתבו ז'נט ואדית שורות אחרונות לוולטר ולילדים בארץ ישראל. גם במכתב זה המשיכו להביע את תקוותן לפגישה מחודשת אִתם.
הגירתנו תקועה עכשיו, אבל אם ירצה השם אחרי המלחמה יהיה טוב יותר, כתבה ז'נט.
אדית נפרדה מאישהּ ומילדיה במילים אלו:
ולטר, מרים ויוסף היקרים,
לפני שאצא למסע הגדול שלדאבוני אינו מוליך לכיוונכם ברצוני לשלוח לשלושתכם את איחולי הטובים ביותר. בעזרת השם עדיין לא ויתרתי על התקווה להתראות אתכם. ביום שני אנו "מקפלים את היריעות". הכנותינו העיקריות הסתיימו. חיינו בוודאי ישתנו לחלוטין אך לפחות אנו, אמא ואני, נמצאות ביחד...
אני שולחת לכם ברכות ונשיקות רבות וחושבת עליכם לעתים קרובות.
ב-17 בנובמבר 1941 התייצבו ז'נט, אדית, אריך אחיה, טקלה אשתו ומקס בנם בן הארבע וחצי בתחנת הרכבת בברמרהאפן-גסטמונדה (Bremerhaven-Geestemünde) והועברו לברמן. אתם התייצבו 570 מיהודי העיר. הם גורשו לגטו מינסק וב-28 וב-29 ביולי 1942 נרצחו שם.
מרים אלישיב, בתה של אדית, תרגמה את מכתביה של סבתה. בני המשפחה מסרו את המכתבים למשמרת ביד ושם.
