בחורה צעירה, עצובת מבט, משעינה ראשה על מצבה עליה כתוב:
אמנו רחמנו מרת חווה שיינדל אשת מו"ה רבי מאיר איילענבערג... עולתה נשמתה הטהורה שמימה בת ארבעים ושישה שנה לימי חייה ביום עשרים ושלושה לחודש כסלו שנת תרפ"ג לפק צעחאצינעק ת.נ.צ.ב.ה.
הבחורה בתצלום היא מרים (מניה), השלישית מבין עשרת ילדיהם של חווה ומאיר, תושבי העיירה צ'חוצ'ינק שבמחוז ורשה בפולין . צ'חוצ'ינק הייתה עיירת מרפא שנודעה בסגולות הריפוי המיוחדות של מעיינותיה המלוחים. מבקרים רבים היו מגיעים לעיירה למצוא בה מזור למכאוביהם (כך עד היום). פרנסתם של יהודי המקום התבססה בחלקה על מתן שירותים למבריאים. משפחת איילנברג השכירה לאורחים אחוזה שירש מאיר מאביו אפרים, והתגוררה בבית עץ בחצר האחוזה.
ב-1922, כשהתייתמה מאמה, הייתה מרים בת 18. בשנת 1930 נישאה למנדל (מצ'יסלב) אייזנברג . הזוג נשאר לגור בעיירה, וכעבור שנה נולד בנם בנימין.
מרים לא זכתה להאריך ימים יותר מאמה. בסוף אוקטובר 1939, לאחר שגזלו את רכושם, גירשו הגרמנים את מרבית יהודי צ'חוצ'ינק לערי הגנרל-גוברנמן בפולין, ומשם נשלחו מאוחר יותר למחנות השמדה. מרים ומנדל אייזנברג ובנם בנימין נספו בטרבליקה בשנת 1942.
מבין עשרת ילדי משפחת איילנברג שרדו שלושה. היחידה שלא חוותה את אימי השואה הייתה שושנה, הבת השנייה, שעלתה לארץ ב-1924. שניים מהבנים הצעירים הצטרפו ליהודים הרבים שברחו מזרחה עם פרוץ המלחמה, והודות לכך ניצלו: חיים לייב, הבן השמיני, ברח למיר, שם נשא לאישה את אאוגניה. בעקבות שמועות על אקציה מתוכננת ברח עם אשתו ומשפחתה מגטו מיר אל היער. המשפחה חזרה לאחר מכן לגטו וחוסלה שם. חיים ואאוגניה נשארו ביער והצטרפו למחנה המשפחות של טוביה ביילסקי ביערות נליבוקי. את בנם הבכור יורקה כרעה אאוגניה ללדת מתחת עץ ביער בספטמבר 1943.
הבן התשיעי אהרון ברח לרוסיה, ובנדודיו הגיע לבסוף לאוזבקיסטן, שם שהה עד סוף המלחמה. שני האחים שבו לפולין לאחר השחרור. בשנת 1967 עלתה לארץ אלה, בתם של חיים ואאוגניה שנולדה בפולין לאחר השחרור. הוריה עלו שנה אחריה. אהרון היגר לארצות הברית עם אשתו ציפורה ושני ילדיו מרק ושרה.
בסוכות תשס"ה, 6 באוקטובר 2004 , התפרסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' כתבה של יהודה יערי בעקבות ביקור שורשים שערך בעיירה צ'חוצ'ינק עם אמו ואחיו.
לכתבה צורף תצלום ובו זיהתה אלה את אביה. אלה מספרת: "אני קוראת כתבה על עיירה קטנה, ופתאום מזהה בתמונה קטנה את אבא שלי - זה היה מאד מרגש".
בכתבה מתואר מפגש בין יהודה ומשפחתו לבין אדם שהזדהה כיהודי האחרון שמתגורר בצ'חוצ'ינק - אדם. אדם סיפר להם כי לפני מספר שנים שכניו שיפצו את דירתם ובאחד הימים הפועלים הגיעו אליו עם שק ובו ספרים ותמונות שמצאו בזמן השיפוצים והציעו לו לקנות אותם בתור היהודי האחרון שמתגורר בעיירה. אדם רכש את החפצים וביקש להחזירם לבעליהם. הוא פנה אליהם כיוון שסבר שהם בעלי הרכוש:
"תסגרו את הדלת, הוא סימן, הניח את השק השחור על הספה, פתח אותו והוציא חבילת תמונות ישנות, אכולות. מתחת לתמונות הוא חילץ ספרי סידור מתפוררים.... ככל שחיטטנו חזר שוב ושוב השם אילנברג. שנה טובה שמרים אילנברג קיבלה ערב ראש השנה תרפ"ה. בוגרי כיתה ו' מחזור 1932. ילד על ידי אמו. זוג מאוהב בגן. שתי חברות מגונדרות ... את השם אילנברג הכרנו. הוא הופיע על המפות שציירו לנו לפני שנסענו, אבל לא היה לנו שום סיכוי לזהות מישהו מהמצולמים. אנחנו באנו הנה לחפש את העקבות של זלשינסקי".
[מתוך הכתבה]
בעקבות הכתבה יצרה אלה קשר עם אדם. כשהבין שנמצאו עקבות צאצאיהם של בעלי הרכוש, העביר אדם לידי אלה את תצלומים והמסמכים של משפחתה שנמצאו בשק.
כך, לאחר שישים שנה, קיבלו פנים השמות והסיפורים ששמעה אלה על סבא וסבתא, דודים ודודות שמעולם לא הכירה: סבתא חווה עם עשרת ילדיה. תמונה משותפת של הדודות - רוזה (שושנה), לודקה, רנה ומניה. הדודה מרים מחייכת מתמונת נישואיה למנדל. תצלום של בנם התינוק בנימין מביט מהעגלה. בנימין עטוף מעיל יושב על מזחלת שלג ולצדו הוריו. בתמונה אחרת - פעוט כבן שנתיים בבגדים קצרים משחק בבובות. זהו הארי (שאול) לנג, בנם של רוזה ובעלה שמואל לנג, שנולד בארץ. המשפחה בצ'חוצ'ינק, שמעולם לא פגשה את הילד הארצישראלי הראשון לבית איילנברג, הכירה אותו דרך התמונות ששלחה אמו רוזה לבית הוריה. על גבי כרטיס-ברכה מתל-אביב משנת תרצ"ה (1935) מחייך הארי מבין הוריו, ולצד התמונה איחול בעברית ל"שנה טובה ומאושרת".
בין המסמכים שנמצאו בשק הייתה מעטפה עם עודפי-הזמנות לחתונתם של מרים ומצ'יסלב (מנדל). ההשערה היא כי הבית בו נמצא השק היה ביתם של בני הזוג.
את ספרי הקודש שהיו בשק הביא איתו אדם בעצמו, בעת שביקר בארץ עם משלחת מפולין.
הספרים, ביניהם הגדה של פסח ומחזור לימים הנוראים, היו שייכים לסבא של אלה - מאיר איילנברג.
במסגרת הפרוייקט 'לאסוף את השברים' הגיעה אלה ליד ושם עם ארנון - בנו של שאול, בן דודתה. הם מסרו למשמרת ביד ושם התצלומים, הגלויות והמסמכים שהיו בשק. את ספרי הקודש העבירו בני המשפחה לידי יד ושם כבר לפני מספר שנים.
על ההחלטה להיפרד מהתמונות שהגיעו לידיה לאחר שנים רבות כמזכרת רחוקה מבני משפחתה שנספו בשואה, ולמסרן ליד ושם, אומרת אלה: "אני די התלבטתי לגבי מסירת התמונות, אבל היה חשוב לשמר את זכרם של בני המשפחה שנספו. כשיצאתי מיד ושם הייתה לי הקלה- ידעתי שמעכשיו הן שמורות במקום טוב, וכך המשפחה לא תישכח. הרגשתי שסגרתי מעגל".
