בבוקר 17 ביוני 1944 דפק בדלת איש לבוש אזרחית. ... היה לו צו מעצר נגדי. ... חקרו אותי. ... שאלו על הילדים, במיוחד על חנה. החוקר שאל אותי איפה חנה ואני עניתי לו בחיוך שהיא נמצאת ביישוב חקלאי ליד חיפה. הוא נענע את ראשו ואמר: 'היא נמצאת כאן בחדר השני'. הדלת נפתחה. הוכיתי בהלם. אניקו [חנה] עמדה בפתח מוחזקת בידי ארבעה גברים. שערה הסתור לא הצליח לכסות את החבורות הכחולות מעל עיניה. היא נחלצה מבין אחיזתם וקפצה עלי מתייפחת בבכי: 'אמא, סלחי לי'.
כך סיפרה קטרינה סנש, אמה של חנה, בעדות שמסרה ב-1960 ליד ושם. עד המפגש עם בתה בכלא בבודפשט היתה קטרינה בטוחה שילדיה נמצאים בחוף מבטחים בארץ ישראל.
חנה-אנה (אניקו) סנש נולדה ב-1921 בבודפשט למשפחה מתבוללת המעורה בתרבות ההונגרית. אביה בלה היה עיתונאי, סופר ומחזאי שנפטר כשחנה היתה בת שש. לאחר מותו המשיכו להציג את מחזותיו ואחד מהם הפך לסרט קולנוע. ההכנסות אפשרו לאלמנתו קטרינה לגדל את ילדיה ללא מחסור.
כבר בצעירותה בלטה חנה בכישרונותיה. היא כתבה יומן ושירים, תחילה בהונגרית ואחר-כך, משהיתה לציונית נלהבת, גם בעברית. היה לה אח גדול ממנה בשנה, גיורא.
ב-1939 עלתה חנה לארץ ישראל. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי בנהלל וב-1941 הצטרפה לקיבוץ שדות ים. ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי. היא עברה אימוני צניחה והיתה אחת מ-37 צנחנים מתנדבי היישוב בצבא הבריטי ואחת משלוש נשים שביקשו לצנוח באירופה הכבושה ולבוא לעזרת אחיהם היהודים.
במרס 1944, כשבוע לפני כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, הוצנחה חנה ביוגוסלביה. יחד אתה צנחו עוד שלושה מצנחני היישוב, אבא ברדיצ'ב, ראובן דפני ויונה רוזן. על המפגש הראשוני שלהם עם הפרטיזנים של טיטו, אליהם חברו לאחר הצניחה, סיפר דפני:
זה עשה רושם כביר על הפרטיזנים שהיתה בחורה בינינו, צנחנית. ... זה היה די נדיר, וגם המצנח לא היה מה שהיום, אז בחורה שצנחה - זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. ... היו פרטיזניות לוחמות, אבל לא צנחניות. ... הם ידעו שאנחנו מארץ ישראל והם ידעו שאנחנו יהודים ומה שעבר על העם היהודי והתייחסו מאוד מאוד יפה ובכבוד.
ארכיון יד ושם O.3/6988
כשלושה חודשים שהתה חנה בין הפרטיזנים של טיטו, וכול אותה עת חתרה להגיע בעזרתם להונגריה. דעתה הנחרצת היתה שעל הצנחנים לפעול מבלי להביא בחשבון את הסתכנותם, שכן גם אם לא יצליחו להציל יהודים, יהיה קורבנם האישי לסמל שיתן כוח ואמונה ליהודי אירופה. סיפר דפני:
לא הייתי מאושר מהתעודה [עם זהותה הבדויה] של חנה. לגמרי לא. אני ראיתי שהעבודה שהפרטיזנים עשו עם החלפת התמונות, ... היתה לא רעה בתנאים בתוך היער. אבל לי היה ברור שמישהו שרק קצת מתמצא בדברים האלה, הוא יכול לראות מיד ששיחקו עם התמונה. ואני רציתי להשפיע על חנה שהיא לא תצא עם התעודה הזו, פחדתי. ... היה לי ויכוח חם מאוד. היא בכלל היתה עקשנית גדולה. ... עד שהיא פתאום אמרה לי: 'גם אם יתפסו אותי – זה ייוודע ליהודים. ידעו שלפחות מישהו ניסה להגיע אליהם.'
ארכיון יד ושם O.3/6988
בתחילת יוני 1944 חצתה חנה את הגבול להונגריה וכמה שעות אחר כך נתפסה ומכשיר השידור בידה. שנדור פליישמן, אחד מהאנשים שעימו חצתה את הגבול ונתפס אף הוא, סיפר בעדותו:
היינו צריכים לעבור בשחייה. אנה נשאה עמה רדיו ואנחנו עזרנו לה. ... היה לילה חשוך. ... ואניקו מאוד התאמצה, משום שאני, בפעם האחרונה אמרתי שאיני מסוגל יותר לעבור בשחייה כי אטבע. והיא עוד חמש או שש פעמים עברה. ושוב הוכרחנו להיכנס למים, שוב להעביר את החפצים ולהעביר את הרובים ודברים אחרים שלא רצינו שיירטבו. ... את המדים של אנה, תלבושת צבאית אנגלית, החבאנו באדמה, והיא לבשה בגדים אזרחיים.
ארכיון יד ושם O.3/7393
לאחר שנתפסה הועברה חנה לכלא בסומבטהיי (Szombathely) ואחר-כך לכלא בבודפשט. היא עמדה בעינויים קשים ובאיומים על חיי אמה ולא גילתה את צופן המשדר שהביאה.
יהודה שאול פרנקל בן ה-14 נתפס עם הוריו על ידי הגסטפו בבודפשט בחשד לסיוע להברחת יהודים מהונגריה לרומניה. הם נכלאו בכלא בו נאסרה גם חנה סנש. סיפר יהודה:
אחרי שחנה סנש נעצרה, איך שהוא נודע לנו. והייתי רואה אותה הרבה פעמים בקומה מעלינו. ממול היה התא שלה. ... והיא היתה מדביקה על החלון. ... היתה לה, כך קראו לזה, "חוצפה" יהודית גדולה מאוד. היא היתה מדביקה כל מיני הודעות לאחרים שהיו בבית הסוהר על כל מיני דברים. ... שהיא הגיעה, ומה קרה לה. היא גזרה ניירות והדביקה. ... באותו בית סוהר היה תקופה קצרה גם פרץ גולדשטיין [מצנחני היישוב], אז היא העבירה לו הודעות דרך ההדבקה על החלון.
ארכיון יד ושם O.3/7833
כשחנה נתפסה היתה אמה קטרינה בבודפשט. סיפרה קטרינה:
הייתי מאושרת שילדיי בארץ מבטחים. אבל הגורל זימן לי את סבלי המלחמה ואת הדאגה האימהית. ... בבוקר 17 ביוני 1944 דפק בדלת איש לבוש אזרחית. הוא היה בלש במשטרה. היה לו צו מעצר נגדי. הוא לא אמר במה מאשימים אותי, אבל הייתי רגועה; ידעתי שכל הזמן עוצרים יהודים ולא חשבתי על שום דבר מיוחד. הם חקרו אותי בהתחלה על כל הפרטים האישיים. אחר כך שאלו על הילדים, במיוחד על חנה. החוקר שאל אותי איפה חנה ואני עניתי לו בחיוך שהיא נמצאת ביישוב חקלאי ליד חיפה. הוא נענע את ראשו ואמר: 'היא נמצאת כאן בחדר השני'. הדלת נפתחה. הוכיתי בהלם. אניקו עמדה בפתח, מוחזקת בידי ארבעה גברים. שערה הסתור לא הצליח לכסות את החבורות הכחולות מעל עיניה. היא נחלצה מבין אחיזתם וקפצה עלי מתייפחת בבכי: 'אמא, סלחי לי'.
ארכיון יד ושם O.3/1945
אחרי החקירה נשלחה קטרינה הביתה והוזהרה שלא לחשוף בפני איש את דבר מעצרה. כעבור זמן קצר נאסרה שוב והושלכה לצינוק. קרוב לשלושה חודשים היתה אסירה וב-11 בספטמבר שולחה למחנה הריכוז קישטרצ'ה (Kistarcsa). לאחר כשבועיים שוחררה קטרינה מהמחנה וחזרה לבודפשט. כל אותו זמן שהתה חנה בכלא.
מאסרה של חנה סנש ארך חמישה חודשים. ציפורה חברוני-רזי בת ה-11 פגשה את חנה בכלא. ציפורה הוברחה מפולין להונגריה על ידי חברי מחתרת הנוער הציוני "נאשה גרופה", נתפסה ונכלאה בבית הכלא בבודפשט. סיפרה ציפורה:
בבית הסוהר אחותי פתאום שרקה שיר עברי שלמדה בתנועת הנוער. יצאנו פעם ביום לחצי שעה טיול בתוך החצר כאשר כולם צריכים להיות זוגות זוגות ולהסתובב. ורק אחת, חנה סנש, עמדה באמצע החצר. ולי גם כן אפשרו לא לטייל עם כולם מכיוון שהייתי ילדה והסוהרות קצת התחשבו בעניין. אז היא ניגשה ושאלה מי אנחנו, כי היא שמעה שיר עברי. אחותי כמובן אמרה: את לא צריכה לגלות, אנחנו אמנם אסירות יחד אבל לגלות אסור כי אנחנו עדיין מתחזות לפולניות... אני סיפרתי לה. ידעתי לדבר קצת הונגרית. ... מספר פעמים נפגשתי אתה בחצר כשהיא היתה כבר בלי שיניים. כי היא עברה עינויים באותו זמן. עינו אותה ושברו לה את השיניים. ידענו שהיא אסירה. לא ידענו שהיא קשורה לארץ ישראל. ידענו שהיא קשורה לאנגלים. ... באחת הפעמים, החברים מבחוץ הצליחו לשלוח לנו חבילה. החבילה הכילה ריבה, פלפל ממולא, חמאה. ... חלק מהחבילה ביקשנו מסוהרת להעביר לחנה סנש. ... חנה עשתה בובות מנייר ומכל מיני סמרטוטים. היא עשתה בובות של חתן וכלה ושלחה אותן לתא שלי. ... רק כשהגענו לארץ התברר לנו מי היא חנה סנש. אחותי ראתה ספר עם תמונה שלה במדים.
ארכיון יד ושם O.3/7068
חנה עמדה למשפט צבאי בעוון בגידה. במשפטה הביעה בתוקף ובאומץ את אמונתה כיהודיה. סיפרה קטרינה:
ב-28 באוקטובר היה המשפט של אניקו [חנה]. המשפט נערך בסתר ולא יכולתי להיות שם. הם הודיעו שגזר הדין ינתן בעוד שבוע. ... ניסיתי בכל יום לדבר עם מי שהיה השופט הצבאי כדי שיאפשר לי לדבר עם בתי. ... התייצבתי אצלו. המשרדים שלו, שתמיד המו אדם, היו ריקים. ... הוא אמר לי שגזר הדין בוצע אתמול.
ארכיון יד ושם O.3/1945
ב-7 בנובמבר 1944 הוצאה חנה סנש להורג בירייה באשמת בגידה בהונגריה, והיא בת 23. יואל פלגי, מצנחני היישוב שצנח ביוגוסלביה, עבר את הגבול להונגריה, נתפס ונכלא. סיפר יואל:
פתאום נשמע קול יריה, יריה אחת או שתיים. ירו בחצר. מה אירע? אולי שוב הוצא מישהו להורג? אך לא, לא ייתכן... אין זאת כי נפלט כדור מרובהו של השומר. ... קרוב לשעת צהריים. ... 'מה קרה', שאל פליישמן ונענה: 'היריה ששמענו זו היריה. ... הרגו את חנה לפני שעה'. נשארנו מאובנים. את חנה?! לא ייתכן! טעות, טעות, טעות! שאגה בי כל טיפת דם, כל עצב. לא יתכן! למה דווקא אותה, ואותנו לא?! ... חשתי כי עלי לומר משהו, אך המלים נחנקו בגרוני. ראיתי שכולם נועצים בי את עיניהם. בקושי פלטתי: 'היא היתה האדם הנפלא ביותר שראיתי בחיי!' ... קמנו על רגלינו, עמדנו עמידת דום שעה ארוכה. אחר ישבנו בלי להוציא הגה מפינו. הדמעות שלא ניתן להן מוצא, שכאילו קפאו, גרמו לכאב צורב. ... רק חזרתי על המלים. ... הרגו את חנה! הרגו את חנה!
יואל פלגי, רוח גדולה באה, 1978, עמ' 196-194
לאחר מות בתה נלקחה קטרינה על ידי אנשי צלב החץ לצעדת המוות. קטרינה שרדה וחזרה לבודפשט. באוקטובר 1945 עלתה לארץ ישראל והתאחדה עם בנה גיורא שעלה לארץ ישראל כבר בינואר 1944.
דמותה של חנה סנש תוארה בידי סופרים ומחזאים, והפכה לסמל של אומץ, עמידה גאה ודבקות בערכים. עיזבונה הספרותי זכה למהדורות רבות. ב-1950 הועלו עצמותיה לישראל ונטמנו בהר הרצל, ועל שמה נקרא היישוב יד חנה. ב-1986 מסרה קטרינה סנש ליד ושם דף עד לזכרה של בתה חנה.
ב-1993 הוציא בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את אשמתה של חנה סנש בבגידה ואת גזר דין המוות שהוטל עליה.
את רוח ההקרבה העצמית למען העם היהודי והנכונות להילחם ביטאה חנה סנש בשירה העברי האחרון – "אשרי הגפרור". את השיר מסרה לראובן דפני בעת פרידתם, ערב חצייתה את הגבול להונגריה. היא ביקשה מדפני: "אם לא אחזור, תעביר את זה לחברים בשדות ים."
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד...
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
סרדיצה, 2 במאי 1944
מתוך משה ברסלבסקי (עורך), חנה סנש – חייה, שליחותה ומותה, 1966, עמ' 9
