03 פברואר 2022
אות חסיד אומות העולם הוענק לד"ר יאקוב קורנליס בון מהולנד בטקס מרגש שנערך ביד ושם. האות הוענק על ידי יו"ר יד ושם דני דיין ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם ד"ר יואל זיסנויין לבת המציל ליז דולב, המתגוררת בישראל. עוד נכחו באירוע בני משפחת המציל, בני משפחת הניצול, חברי ועדת חסידי אומות העולם וחברים.
יו"ר יד ושם דני דיין אמר באירוע:
"אלי ויזל אמר ש'ההפך מאהבה הוא לא שנאה, הוא אדישות', והרוב הגדול היה אדיש לגורלם של היהודים. גם אם אי אפשר להצדיק את זה, אפשר להבין את זה, להבין את חוסר המעש. אבל בתוך קבוצה זאת הייתה קבוצה קטנה, קטנה מידי של אנשים שהתעלו לגודל השעה, והציווי המוסרי שלהם לא נתן להם להשאר בחוסר מעשה - חסידי אומות העולם. מדינת ישראל איננה מעניקה מדליות נשיאותיות, עיטורי כבוד או הכרה לשועי עולם. העיטור הגבוה ביותר, ללא שום ספק, שמדינת ישראל - העם היהודי, מעניק באמצעות יד ושם הוא אות חסיד אומות העולם. אנחנו גאים בכם ליז, שאביך ד"ר יאקוב בון, יחד עם קבוצה נוספת של הולנדים ששמו נפשם בכפם כדי הציל את משפחת פפר, שייכים לקבוצה מובחרת זו, לקבוצה הבלתי רגילה הזאת".
בתו של בון, ליז דולב הודתה לבני משפחתה, לבני משפחתו של הניצול אברהם פפר וליד ושם על ההכרה וקיום הטקס וסיפרה מעט על זכרונותיה מאותם ימים:
"גרנו בעיירה קטנה, אבא היה רופא, אמא הייתה פסנתרנית. היינו ילדים קטנים אבל הפעמים הרבות שהוציאו את אבא ואמא שלי מהבית והעבירו את אחי ואותי ממקום למקום- חרוטות בזכרוני. שאבא שלי וכנראה גם אמא שלי הצילו אנשים - לא ידענו. קרו בביתנו הרבה דברים שלא ידענו, וכילדים גם לא שאלנו, לא העזנו. הרגשנו את הקושי והמתח ולא רצינו לשאול. עליתי ארצה להתחיל חיים חדשים ורציתי להשאיר את כל זה מאחורי ולהוריי זה היה קשה. אבא שלי ביקר מעט פעמים בארץ ובדרך כלל שלח את אימי. כשנולד עידו, בני השלישי, אימי הגיעה והביאה מתנה מאבא שלי - ספר תנ"ך והברית החדשה - יחד. בעמוד הראשון כתב 'לבתי הבכורה, לחתן ולשלושת הילדים, בתקווה שהערכים המוסריים הגבוהים שנולדו בארץ ישראל לפני שנים רבות ומצאו ביטוי בברית החדשה ובתנך - כאחד, שערכים אלו יהיו חלק מחייכם בארץ עכשיו ובעתיד הרחוק".
יונה פפר, אחיינו של הניצול אברהם פפר, סיפר על מסע שורשים שערכה משפחתו בהולנד, שם פגש ביאן מקניה, מי שהיה ילד בין 5 עת משפחתו הסתירה את בני המשפחה "פגשתי את יאן שזכר את הסיפור היטב" תיאר פפר, "מה שמשפחתו עשתה, ואיך שהוא - כילד קטן - לא סיפר כלום לאיש זה מעשה על-טבעי, והיו הרבה אנשים שבמעשים על טבעיים עזרו למשפחת פפר, כמובן גם ד"ר יאקוב בון. העזרה שהוא העניק לדוד אברהם הייתה גדולה אבל בספר שכתבה סבתי על הסיפור המשפחתי ציינה בין השורות וממש ניתן לפספס שד"ר בון עזר גם לה ולסבי במעשים של מסירות נפש ואסור לפספס את זה. נאמר מעל במה זו פעמים רבות שכל המקיים נפש אחת מקיים עולם ומלואו אז בשמי ובשם משפחת פפר- דורות שנולדו ושיוולדו אני רוצה לומר תודה רבה".
סיפור ההצלה:
ג'ונאס פֶֿפֶר ושרה נֶביג הכירו בנעוריהם. הם נישאו באמסטרדם בשנת 1923 ונולדו להם שישה ילדים: יעקב (1924), רחל (1926), מאייר (1928), אברהם (1930), יוסף (1931) ויהודה (1933). ב-1928 עברה המשפחה לעיירה בוסום, שם פתחו חנות פרחים משגשגת.
לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד ב- 1940 גברה האנטישמיות והוטלו יותר ויותר מגבלות על האוכלוסייה היהודית. באחד הימים ב-1942, נכנסו לחנות הפרחים של המשפחה שני לוחמי מחתרת כשהם מחופשים לחיילים גרמנים. הם סיפרו לבני הזוג פֶֿפֶר על גירושי היהודים שהחלו באמסטרדם והציעו להם מקום מסתור בבוסום. בני הזוג פֶֿפֶר ובני משפחה נוספים קיבלו את ההצעה ועברו למקום המסתור. הם שהו במקום כחודש עד מעצר אנשי המחתרת שדאגו להם למסתור. בני משפחת פֶֿפֶר הועברו במהירות למקומות מחבוא אחרים.
אברהם פֶֿפֶר בן ה-12 הוסתר בידי ד"ר יאֿקוב קורנליס בון, לקוח מסור של חנות הפרחים. הוא היה נשוי לאישה יהודייה ופעיל במחתרת. ד"ר בון היה רופא בבית החולים הפרוטסטנטי דיאקונס בבוסום, שם קיבל את אברהם והציג אותו כמטופל. תחילה אושפז אברהם בחדר בידוד, אך כשאנשי הצוות החלו להעלות חשדות, הוא הועבר למחלקת הילדים. ד"ר בון הגן עליו כל הזמן.
בעקבות הלשנה נעצרו ד"ר בון ואברהם והובלו למטה הגסטפו באמסטרדם. ד"ר בון שהה במעצר שישה שבועות. מכיוון שלא היו שילוחים למחנה וסטרבורק באותה התקופה, נלקח אברהם לבית יתומים באמסטרדם. כשאמו של אברהם, שרה פֶֿפֶר, שמעה באמצעות המחתרת שאברהם נמצא בבית היתומים, היא נסעה לשם והצליחה להחזיר אותו לבוסום. בבוסום הוסתר אברהם בידי משפחות מקיניה, באקר וסנֶל עד השחרור. אחרי המלחמה היגרה משפחת פֶֿפֶר לקנדה, שם פתחה שוב חנות פרחים.
עוד סייעו למשפחת פֶֿפֶר הלנה ואן וֶרינג, ד"ר מרטנס, הנדריקה בֶנֶקר ובנה פיליפוס. כולם הוכרו כחסידי אומות העולם.
