מלחמת העולם השנייה ו"הפתרון הסופי" - כריסטופר ר' בראונינג
 

התקרבותה ולאחר מכן התחלתה של המלחמה הביאו לידי קפיצה נוספת בהתפתחות המחשבות הדמיוניות של הנאצים על היהודים: האיום היהודי אינו מסתכם בעירוב גזעי מנַוון וברעיונות החתרניים של הנצרות, הליברליזם והמרקסיזם שאיימו לערער את רצונה של גרמניה להילחם מלחמה תמידית; כעת גם סירובן של המעצמות האחרות פשוט לקבל את השתלטותם של היטלר ושל הגזע הגרמני על מרחב המחיה הנחוץ נחשב תוצאה מרושעת של "המזימה היהודית העולמית" – מזימה של היהודים ששלטו בסתר הן בדמוקרטיות הפלוטוקרטיות הן בברית המועצות של סטלין במטרה להמיט חורבן על גרמניה. בנאומו ברייכסטג בינואר 1939 אותת היטלר לתומכיו שעם פרוץ המלחמה – מלחמה שבכוונתו לצאת אליה ובה בעת להאשים בה את היהודים –כבר לא יהיו יהודי גרמניה המטרה העיקרית: כעת הפתרון החזוי לבעיה היהודית שיצר לעצמו כבר אינה לסלק כליל את היהודים מגרמניה, אלא "השמדת הגזע היהודי באירופה".
בעיני היטלר וההנהגה הנאצית, מלחמת העולם השנייה ו"המלחמה נגד היהודים" לא היו עימותים נפרדים אלא מאבק אחד ויחיד;  השמדת היהודים הייתה הן האמצעי ההכרחי שיאפשר לגרמניה המותקפת לנצח הן המטרה שהשגתה תשנה את מהלך ההיסטוריה. "אנו כותבים את ההיסטוריה מחדש, מנקודת הראות הגזעית", אמר היטלר בסוף אוקטובר 1941 במונולוג שהשמיע ימים ספורים לאחר שתיאר את השמדת היהודים במילים "מעשה למען האנושות". ההיסטוריה כמאבק גזעי, מלחמה ורצח עם היו לחסידיו הנאמנים שקיבלו את הנחות היסוד שלו בבחינת חבילה אידאולוגית עקבית ומחייבת. בעיני אחרים, החזון הנאצי הזה היה דוגמה מזוקקת למה שגווין לנגמיואיר כינה "אנטישמיות כימרית" – עוינות שהתבססה על האשמות דמיוניות בלא בדל ראיה אמפירית לנכונותן אך תוצאותיה הקטלניות היו בכל זאת ממשיות מאוד.
 

הסכם אי-ההתקפה בין הנאצים והסובייטים מאוגוסט 1939 סלל את הדרך להיטלר וסטלין לפלוש לפולין, לחלקה ולהשתלט עליה. מהלך האירועים היה מהיר כל כך, שהוא לא אפשר לגרמניה לתכנן מה לעשות במחצית פולין הכבושה שלה, לא כל שכן בתוספת של 1.7 מיליון היהודים פולנים שהגדילו מאוד את "הבעיה היהודית" שגרמניה הייתה מחויבת לפתרונה. פולין הכבושה הייתה עתידה להפוך למעבדה נאצית לניסויים באימפריאליזם גזעי ובהנדסה דמוגרפית לגיבוש הצעדים המתאימים ליצירת מרחב מחיה. הימלר והיידריך הכינו תוכניות כלליות, היטלר אישר את התוכניות במחצית השנייה של ספטמבר, ובחודשים הבאים הלכו ועובדו פרטיהן. הן התוו מדיניות דו-ראשית של "השמדת עם תרבותית" ו"טיהור אתני" קטלני. 
בתוכנית היה סילוק של המעמדות הבולטים בפולין – היוצרים והמפיצים של הלאומיות הפולנית – על ידי הוצאה להורג ומאסרים המוניים; העלמתה של פולין – הן המדינה הן הרעיון; וחלוקה טריטוריאלית של המחצית הגרמנית של פולין לשני חלקים: האזורים הגובלים בגרמניה יסופחו לרייך השלישי, ואילו שאר השטחים שבמזרח (שבתוכם הערים ורשה, רדום, קרקוב ולובלין) יהפכו למושבה הגרמנית שכונתה "גנרלגוברנמן". בעיני הימלר, רק שטחים שכל תושביהם יהיו גרמנים במובן הגזעי ייהפכו לשטחים גרמניים אמיתיים. לכן היה צריך לחולל שינוי דמוגרפי כולל בשטחים המסופחים על ידי "טיהור אתני" של האוכלוסייה הקיימת (למעט של התושבים "הגרמנים האתניים", Volkdeutschen) – גירוש של 7.5 מיליוני הפולנים ו-500,000 היהודים שחיו בהם לגנרלגוברנמן והחלפתם בגרמנים אתניים מהשטחים שנתן הסכם אי-ההתקפה לסטלין (המדינות הבלטיות, מזרח פולין ובסרביה). הפולנים היו אמורים להישלח לכל שטחי הגנרלגוברנמן, ואילו היהודים מהשטחים המסופחים נועדו להישלח לאזור המזרחי ביותר של הגנרלגוברנמן שייקרא "שמורת לובלין". לאחר מכן, לפי התוכנית, יישלחו לשם גם שאר היהודים מהרייך השלישי. העתיד הצפוי ליהודים בשמורת לובלין לא היה סוד. האזור הזה נבחר לא רק מפני שהיה בקצה המזרחי ביותר של האימפריה הגרמנית, אלא גם מפני ש"טבעו הביצתי הקיצוני" יגרום ל"תמותה קשה בקרב היהודים".  ניתן לכנות אפוא את התוכנית הראשונה של הימלר "טיהור אתני השמדתי" או "גירוש והרג", אבל זה עדיין לא היה "הפתרון הסופי" – רצח המוני שיטתי.
התוכנית הכללית הזאת ובמיוחד שמורת לובלין ליהודים נפלו מכמה סיבות. גירושם של 8 מיליון בני אדם היה מעבר ליכולותיה הלוגיסטיות של גרמניה; ריקון השטחים המסופחים מאוכלוסייתם היה מתנגש בצורך של גרינג לרתום את האזור לכלכלת המלחמה של גרמניה; וראש הגנרלגוברנמן הנס פרנק קיווה להפוך את האזור למושבה גרמנית למופת ולכן התנגד להפיכתו ל"פח הזבל" הדמוגרפי של הרייך השלישי. עד אביב 1940 כבר צומצם מאוד היקף הטיהור האתני של השטחים המסופחים, ורעיון שמורת לובלין נזנח כליל.

אם המלחמה בצרפת ובבריטניה בחודשים אלו אפשרה לעמדה של גרינג לנצח בשל צורכי כלכלת המלחמה והביאה לידי דחיית תוכניתו של הימלר לרוקן את האזורים המסופחים מאוכלוסייתם, הרי הניצחונות המהירים להפתיע של גרמניה על הולנד, בלגיה וצרפת במאי וביוני 1940 שבו ופתחו את הדלת בפני הימלר. ב-25 במאי, לא יותר משבוע לאחר שהיחידות הגרמניות הגיעו לתעלה האנגלית, התפתחות שחרצה את גורל הכוחות הבריטיים והצרפתיים הנצורים בדנקרק ופתחה את האפשרות שהמושבות הצרפתיות באפריקה ייפלו בקרוב לידי גרמניה, נפגש הימלר עם היטלר לדיון במסמך בן שישה עמודים שבו הציג "כמה מחשבות על הטיפול באוכלוסיות זרות במזרח".  הימלר שב והזכיר את כוונתו לגרש את כל הפולנים לגנרלגוברנמן, שם ישמשו מאגר כוח עבודה חסר אזרחות. כעת הציע הימלר להיפטר מהיהודים בדרך אחרת – על ידי שליחתם ל"מושבה באפריקה או למקום אחר". העמדה שביטא הימלר בעניין השינוי הדמוגרפי הזה במזרח אירופה הייתה ש"אכזר וטרגי ככל שיהיה כל מקרה אישי, שיטה זו היא המתונה והטובה ביותר, אם דוחים את השיטה הבולשוויקית של השמדה פיזית של עם מתוך שכנוע פנימי שהיא לא-גרמנית ובלתי אפשרית". לאחר הפגישה ציין הימלר ש"הפיהרר קרא את ששת העמודים בעיון ומצא שהם טובים ונכונים מאוד" ואישר להימלר להודיע למנהיגים נאצים אחרים שהיטלר נתן את ברכתו. זה היה טבען של החלטותיו של היטלר ושל הוראותיו.
בה בעת ובאופן בלתי תלוי, מומחה של משרד החוץ הגרמני לענייני יהודים, פרנץ ראדמכר, הציע שמשרד החוץ יתמוך בשליחת יהודי אירופה למושבה הצרפתית האי מדגסקר. היטלר אימץ את הרעיון, והיידריך מייד הציב את עצמו בראש המתכננים של "תוכנית מדגסקר". הידיעות נפוצו במהירות, והחלטות ממשיות התקבלו על בסיס הפתרון החדש הזה. לדוגמה, הגירוש המתוכנן של יהודי לודז' לגנרלגוברנמן בוטל בהנחה שבקרוב יגורשו כל היהודים בכיוון ההפוך, ופרנק עצר לזמן מה את בניית הגטאות בגנרלגוברנמן כדי להשלות את היהודים לנוכח תוכנית מדגסקר של הפיהרר.  מהלך המלחמה והמציאות הצבאית שוב שינו את התוכניות. שלא על פי הציפיות הראשונות, בריטניה לא ניסתה להשיג הסכם שלום וגם לא איבדה את השליטה באוויר מעל התעלה האנגלית בקרב על בריטניה, ולכן לא היה מנוס מעצירת תוכניות הפלישה אל מעבר לתעלה. מכיוון שהצי המלכותי המשיך לחסום את השיט בפני גרמניה, נפלה תוכנית מדגסקר. התוכנית הנאצית השנייה ל"פתרון השאלה היהודית" בדרך של גירוש והרג נכשלה.
 

כעת הייתה להיטלר בעיה כפולה. מבחינה אסטרטגית, היה עליו להביא את המלחמה עם בריטניה לידי סיום. מבחינה גזעית, מספר היהודים באזורי ההשפעה הגרמניים הלך וגדל עם כל כיבוש ובכל פעם שמדינה שהייתה בה אוכלוסייה יהודית גדולה (במיוחד רומניה והונגריה) הייתה לבעלת ברית של המשטר הנאצי שהתקדם בינתיים מניצחון לניצחון. כדי להתגבר על הבעיה הראשונה, בחר היטלר להפר את הסכם אי-ההתקפה ולתקוף את ברית המועצות, בהנחה שניצחון צבאי מהיר ברוסיה יקנה לגרמניה גישה למשאבים שיהפכו אותה לחסינה בפני מצור ויאפשר לה להעביר משאבים מצבא היבשה לצי הימי ולחיל האוויר, ואז לשכנע או לאלץ את בריטניה לקבל הסדר כלשהו. בינתיים הימלר והיידריך, על פי "רצונו של הפיהרר" שהיה מקור לסמכות, הורו להתכונן לגירוש כל היהודים באזורי ההשפעה של גרמניה "בסוף המלחמה" ל"טריטוריה שתוגדר מאוחר יותר". הניסוח המעורפל הזה היה נחוץ לשמירה על סודיות ההתקפה על ברית המועצות והכוונות החדשות להשתמש בסיביר ובאזור הארקטי במסגרת תוכנית הגירוש וההרג השלישית.

בפברואר ובמרץ 1941 הסיט היטלר את הדגש מהשיקולים האסטרטגיים והפרגמטיים יותר שמאחורי החלטתו והתחיל להדגיש את הממדים האידאולוגיים של העימות הנאצי-סובייטי הקרב של העימות שהיה עתיד להיות התנגשות בין "שתי השקפות עולם" ו"מלחמת השמדה" (Vernichtungskrieg) שבה תחוסל "האינטליגנצייה היהודית-בולשוויקית". עושי דברו של היטלר מיהרו לתרגם את הצהרותיו למדיניות מעשית. הכלכלנים הופקדו על הניצול החמדני של ברית המועצות הכבושה והגו תוכנית שהיסטוריונים מכנים לפעמים "תוכנית רעב": כאשר גרמניה תפיק את כל מה שנחוץ לה, הסבירו המתכננים, "אין ספק שמיליונים רבים של בני אדם ירעבו למוות". המתכננים הצבאיים קבעו שהחוק הצבאי לא יחול על אזרחים סובייטים והחליטו להנהיג ענישה קולקטיבית על התנגדות מאחורי הקווים והוצאה להורג מיידית של פונקציונרים קומוניסטים. הם הצהירו במפורש על הכוונה שלא לנהוג לפי כללי אמנות ז'נווה בטיפול בשבויי מלחמה סובייטים. הנחיותיהם לחיילים הייתה לנהוג ב"חוסר רחמים ולנקוט צעדים נחושים נגד מסיתים בולשוויקים, לוחמי גרילה, מחבלים, יהודים […]". האס-אס ארגן 3,000 איש בארבע יחידות איינזצגרופן לביצוע "משימות מיוחדות" בצורת "צעדי מנע" נגד כל "האויבים הפוטנציאליים". למעשה המשימות האלה היו הוצאה להורג של יהודים "בעלי תפקידים במדינה ובמפלגה" ועידוד האוכלוסייה המקומית לבצע פרעות ("מאמצי טיהור-עצמי") ביהודים ובקומוניסטים "בלי להשאיר שום עקבות" למעורבות של גרמניה. 
בשלל מסמכי ההכנות ל"מלחמת ההשמדה" נגד ברית המועצות בולט היעדרן של תוכניות כלליות נוספות באשר לגורלם של יהודי ברית המועצות שייפלו לידי גרמניה ולגירושם של יהודי אירופה בסוף המלחמה. מצב זה השאיר מקום להתפתחות ולרדיקליזציה של מדיניות חדשה לאחר התקיפה.
המתקפה הצבאית, מבצע ברברוסה, נחלה הצלחה עצומה בשבועות הראשונים, ועד שבסוף יולי נאלצו הכוחות הדוהרים לעצור כדי לחדש את האספקה ולתקן את הציוד, הספיק הצבא הגרמני להתקדם שני שלישים מהמרחק למוסקווה. הדיווחים היום-יומיים להיידריך העידו על הוצאות להורג בעיקר של גברים יהודים בעמדות מנהיגות או גברים יהודים שהיו מסוגלים להתנגד, אבל על מספרים קטנים הרבה יותר של פונקציונרים קומוניסטיים שנשבו. עד סוף יולי הספיקו האיינזצגרופן להרוג כ-63,000 בני אדם – 90% מהם יהודים. רצחניים לא פחות נגד היהודים היו ה"טילזיט קומנדו" בגבול ליטא וגדודי משטרת הסדר בביאליסטוק. הימלר נפגש עם מפקדי המשטרה הגרמנית בשני המקומות ועודד את מעשיהם.

היטלר שיכור הניצחון כינס ישיבה ממושכת עם המנהיגות הנאצית הבכירה (אך ללא הימלר) ב-16 ביולי 1941 לצורך הגדרת תחומי האחריות של הימלר, גרינג ורוזנברג בשטחים הסובייטיים הכבושים. היטלר פתח את הישיבה במונולוג ארוך – מעין נאום ניצחון. הוא אמר שגרמניה לעולם לא תעזוב את הטריטוריות המזרחיות שנכבשו כעת ושהיא תנקוט "את כל הצעדים הנחוצים – ירי, יישוב מחדש וכו'" כדי להפוך אותן ל"גן עדן". הוא הוסיף שלמרבה המזל, קריאתו של סטלין להתנגדות פרטיזנית נתנה "[לנו] הזדמנות להשמיד את כל מי שעוין כלפינו […]". שוב הציב היטלר דרגת ציפיות גבוהה למי שרצו "לכוון לדעת הפיהרר",  והיענותם לקריאתו מעידה שהם הבינו שהגיע הזמן להתקדם מרצח סלקטיבי לרצח המונים טוטלי ושיטתי של יהודי ברית המועצות.
בסוף יולי תגבר הימלר את כוח האדם הזעום של האיינזצגרופן שהופקדו על ההוצאות להורג ההמוניות של יהודים. הוא הגדיל את מספר אנשי היחידות האלה מ-3,000 ל-20,000 בערך, והוסיף 11 גדודי משטרה ושתי חטיבות ואפן-אס-אס. כמו כן הוא אישר הקמה של יחידות משטרה מסייעות של תושבים מקומיים שיוכשרו על ידי משטרת הסדר ויפעלו בפיקוחה. עד סוף השנה הן מנו 30,000 איש והיו כוח חשוב של מוציאים להורג. ולבסוף, בנסיעות לנקודות שונות מעבר לקווים, נפגשו הימלר ומנהיגי אס-אס אחרים עם רבות מיחידות ה-אס-אס והמשטרה והסבירו להן את המדיניות של שינוי המטרות של רצח היהודים. בעקביות מפליאה, לאחר הביקורים של הימלר, החיסולים ההמוניים שקודם לכן התמקדו בגברים יהודים, התחילו להיות חיסולים של נשים, ילדים וזקנים יהודים רבים.  מסוף יולי עד סוף אוגוסט נפוץ דבר המדיניות החדשה לא דרך פקודה כתובה אלא, בזמנים שונים ובמקומות שונים, עבר מפה לאוזן. "הפתרון הסופי" – התוכנית לחסל כל גבר, אישה וילד יהודים בטריטוריה הסובייטית, עד האחרון שבהם – התחיל כעת להתממש. הטבח בכמעט 24,000 יהודים בקמניץ-פודולסקי בסוף אוגוסט וביותר מ-33,000 יהודים בבאבי יאר בסוף ספטמבר היו הביטויים של המדיניות החדשה. עד סוף השנה הביאה מדיניות זו למותם של יותר מחצי מיליון יהודים סובייטים.
 

בתום תהליך קבלת ההחלטות ההדרגתי שהוליד את "הפתרון הסופי" נגד היהודים הסובייטים, הגיע הזמן להחליט מה יעלה בגורלם של היהודים שנותרו באזורים שבתחום ההשפעה של גרמניה. ב-24 ביולי הודיע היטלר למרשל הקרואטי סלבקו קווטרניק בעת ביקורו שבכוונתו לדרוש מכל מדינה אירופית לסלק את יהודיה מאירופה, אם לסיביר אם למדגסקר. ב-31 ביולי קיבל היידריך את חתימתו של גרינג על מסמך בן שלושה משפטים שניסח ושאישר להיידריך לעשות את "כל ההכנות הנחוצות" ל"פתרון טוטלי" של השאלה היהודית בשטחים הנתונים להשפעת גרמניה, לתאם את השתתפות כל הגופים שיש להם נגיעה לתוכנית ולהגיש טיוטה ל"פתרון סופי" זה. המסמך בעצם התיר להיידריך לערוך "מחקר היתכנות" להרחבת "הפתרון הסופי" ליהודים שבשאר חלקי אירופה. אולם לא היה מובן מאליו כיצד ייעשה הדבר. גם הפעם, בתהליך קבלת החלטות הדרגתי, הלך והתגבש רעיון לפתרון אפשרי – גירוש מקיף של יהודי אירופה למפעלי מוות שתוכננו להרוג בשיטת הסרט הנע בגז רעיל. הפתרון הזה הסתמן בסוף אוקטובר, אך רק באביב 1942 הוא נבדק בהיקף גדול ולבסוף התקבל.
כשהתקדמות הצבא הגרמני נעצרה לזמן מה באוגוסט 1941, התווכח היטלר עם הגנרלים שלו בעניין המתקפה הבאה וגם התמהמה בעניין גורלם של יהודי אירופה. באוגוסט ביקשו ממנו הן היידריך הן גבלס להתחיל את גירושם של יהודי גרמניה מזרחה שהיטלר דחה "במהלך המלחמה", אך הוא אמר לגבלס ש"מיד עם תום המבצע", יהודי גרמניה יכולים להישלח מזרחה כדי ש"יטפלו בהם באקלים הקשה ששורר שם".  חוסר הוודאות הזה הן בעניין מועד המשלוחים הן בעניין הגורל שיועד למגורשים תסכל את המתכננים הגרמנים. אחד מעמיתיו הקרובים ביותר של אייכמן כתב לו ב-3 בספטמבר 1941 שכל התכנון ל"שטחי קבלה" במזרח נשאר לפי שעה "מלאכת טלאים" – "איני יודע מה כוונותיו של הפיהרר. […] מבחינה זו חיוני, אגב, שתשרור בהירות גמורה לגמרי מה שיקרה לבסוף" למגורשים; "האם המטרה היא להבטיח להם רמת חיים מסוימת בטווח הארוך או האם הם יחוסלו כליל". 
הצבא הגרמני חידש את המתקפה בתחילת ספטמבר בהצלחה רבה. בצפון כותרה לנינגרד, והצבא הגרמני הטיל עליה מצור בשבוע הראשון של ספטמבר. בדרום הבקיעו הגרמנים את החזית האוקראינית ב-12 בספטמבר והשלימו את הכיתור הגדול של קייב ב-16 בספטמבר. לאחר שנפגש היטלר עם מנהיגים נאצים בכירים רבים בסוף השבוע של 16 ו-17 בספטמבר, הפיץ הימלר הודעה על שינוי מדיניות חשוב. הוא כתב לגאולייטר של המבורג: "הפיהרר קיבל מייד את הצעתי ונתן את הפקודות המתאימות לגירוש היהודים".  לארתור גרייזר, הגאולייטר של הוורתגאו, שבשטחו נמצא גטו לודז', כתב שהיטלר חפץ כעת שהרייך השלישי יהיה נקי מיהודים "מהר ככל האפשר" ולכן "בצעד ראשון" יישלחו 60,000 יהודים לגטו לודז' למגורים זמניים "כדי לגרש אותם עוד יותר מזרחה באביב הבא".  באשר לשפע האופטימיות של היטלר בתקופה זו, בפגישתו עם גבלס ב-24 בספטמבר אמר לו היטלר: "בשלושת השבועות או ארבעת השבועות הבאים עלינו לצפות שוב לניצחונות גדולים", וחזה שהלחימה הרצינית תסתיים עד 15 באוקטובר. כאשר חזר היטלר לברלין כדי לשאת נאום ב-4 באוקטובר, מייד לאחר שהחלה המתקפה בחזית המרכזית (מבצע טייפון) ומעט לפני שנוצר הרושם שבעקבות ניצחון הכיתור הכפול בוויאזמה ובריאנסק הדרך למוסקווה פתוחה בפני הצבא הגרמני, שוב העיר גבלס שהיטלר שרוי "בהלך רוח שופע אופטימיות" ושהוא "משוכנע שאם מזג האוויר יהיה ולו חיובי למחצה, הצבא הסובייטי בעצם יושמד בתוך 14 יום".
 

משלוח היהודים הראשון מהרייך השלישי למזרח יצא מווינה ב-15 באוקטובר, ועד 21 בפברואר הובאו 58,000 יהודים ב-59 משלוחים ללודז', למינסק, לקובנה ולריגה. רק בשמונה מהמשלוחים האלה – חמישה לקובנה ושלושה לריגה – נרצחו המגורשים מייד עם הגעתם; רובם שוכנו בגטאות לודז', מינסק וריגה שבהם פונה להם מקום על ידי רצח התושבים הקודמים. מה היה אפוא הקשר בין גל המשלוחים הראשון הזה, התגבשות "הפתרון הסופי" והמלחמה?  עמדתי היא שהשאלה החשובה ביותר שצריך לשאול היא מתי התחלף החזון הנאצי הישן של פתרון לשאלה היהודית על ידי גירוש והרג בחזון חדש של החזקת כל יהודי אירופה בהישג ידם של הנאצים כדי שיהיה אפשר לחסל אותם בגז, עד האחרון שבהם, במחנות שבהם הותקנו אמצעי המתה עד שתהיה יכולת לוגיסטית לרצוח את כולם. תשובתי היא שחזון חדש זה התגבש במחשבותיהם של מנהיגים נאצים בולטים בשבועות האחרונים של אוקטובר ושהוא הלך והתפשט לאחרים בשלושת החודשים הבאים. ה"בהירות" של רצונו של הפיהרר וכוונותיו שהם רצו בה מזמן אפשרה כעת לנאצים "לכוון לדעת הפיהרר" בעניין זה.
שתי התפתחויות אחרות בספטמבר ובאוקטובר 1941 תומכות מאוד באפשרות שהגירושים שהחלו באמצע אוקטובר 1941 לא היו פרפורי הגסיסה של מדיניות הגירוש וההרג הישנה אלא אחד ממרכיבי חזון "הפתרון הסופי" החדש. הראשונה היתה המצאת ה-Vernichtungslager, מחנה המוות. בספטמבר נערכו ניסויים בשלוש שיטות הרעלה בגז: פחמן חד-חמצני מגזי הפליטה של מנועי בערה פנימית שהוזרם לתוך מכולת מטען על גבי משאית (משאית הגז – משאיות אלה נבנו בברלין ונבדקו בזקסנהאוזן) או לתוך תאי גזים נייחים בצורת בקתה אטומה (ליד בלז'ץ); ובאושוויץ נבדק גז ההדברה השכיח ציקלון B על אסירים, תחילה בבונקר 11 ולאחר מכן "בקרמטוריום הישן". באוקטובר נבדקו כמה אתרים אפשריים לבניית מחנות מוות, ובהם מוהילב וריגה. עד נובמבר כבר החלה הבנייה בשניים מהאתרים האלה – בלז'ץ וחלמנו. 
ההתפתחות השנייה הייתה התחלפות הרעיון הישן לגרש את היהודים אל מחוץ לתחום ההשפעה הגרמני – תחילה בשנות ה-30, על ידי הגירה כפויה, ולאחר מכן על ידי טיהור אתני המוני בשנות המלחמה הראשונות – במדיניות חדשה של סגירת נתיבי היציאה ומניעת הימלטות של יהודים מאחיזת הנאצים. בספטמבר 1941 התחילו השלטונות הגרמניים בצרפת הכבושה לרכז יהודים רבים בתגובה להתקפות תנועת ההתנגדות הצרפתית הגדלה על חיילים גרמנים. חלק מהיהודים האלה החזיקו באזרחות ספרדית, וב-13 באוקטובר 1941 הציע שגריר ספרד בברלין למשרד החוץ של גרמניה לפנות את כל 2,000 היהודים הספרדים בצרפת למרוקו הספרדית. משרד החוץ התייחס בחיוב למשא ומתן על ההצעה הזאת מכיוון שפינוי היהודים לצפון אפריקה עלה בקנה אחד עם מדיניות טיהור אזורי ההשפעה של גרמניה מיהודים על ידי גירוש. אולם כעבור ארבעה ימים דחה היידריך את ההצעה מהטעם שהיהודים שיישלחו למרוקו הספרדית יהיו "רחוקים מדי מהגעתם הישירה של צעדי פתרון בסיסי לשאלה היהודית שייושמו לאחר המלחמה".  למחרת שוחחו הימלר והיידריך שיחת טלפון ממושכת, וההחלטה העיקרית בעקבותיה הייתה שלא לאפשר עוד הגירה של יהודים לארצות אחרות. הודעה רשמית על שינוי המדיניות הופצה ב-23 באוקטובר.
ממסמכים אחרים מאותו שבוע באוקטובר ניתן להבין מה פירושו של "פתרון בסיסי" וכמה יהודים אירופים אחרים, נוסף על היהודים הספרדים בצרפת, נועדו להיכלל בו. פרנץ רדמכר, שביקר בבלגרד כדי לדווח על גורלם של יהודי סרביה, דיווח לגרמניה שלאחר שהצבא ירה בכל הגברים היהודים בנקמה על התקפות פרטיזנים, התוכנית הייתה שירכזו את הנשים ואת הילדים וש"ברגע שתתקיים האפשרות הטכנית במסגרת פתרון כולל לשאלה היהודית, היהודים יישלחו בכלי שיט לקליטה במחנות במזרח".  ב-23 באוקטובר כינס אייכמן פגישה עם כל מומחי הגירוש מהמזרח ועם מפקדי תחנות גסטפו מרכזיות בגרמניה לדיון במשלוחי היהודים הקרובים למינסק ולריגה. לאחר שפגש אחד ממשתתפי הכינוס הזה, עורך החוץ של Der Stürmer פול ווּרְם, כתב לידיד: "בנסיעה שלי בחזרה מברלין פגשתי חבר מפלגה ותיק שעובד במזרח על פתרון השאלה היהודית. בעתיד הקרוב רבים מהמזיקים היהודים יושמדו באמצעים מיוחדים".  בקיצור, ההחלטה לסגור את כל היהודים באירופה ולשלוח אותם למחנות במזרח התקבלה בדיוק כשהחלו בדיקת שלוש שיטות ההמתה בגז, בניית שני מחנות המוות הניסיוניים והצגת חזון ההשמדה של "רבים מהמזיקים היהודים […] באמצעים מיוחדים" בפני אספת מומחי היהודים של האס-אס שכינס אייכמן.

המשטר הנאצי עבר ממדיניות של גירוש והרג למדיניות "הפתרון הסופי", אבל כעת היה עליו להפיץ את דבר השינוי ולתאם את שיתוף הפעולה הנרחב עימו. ב-15 בנובמבר כינס הימלר דיון בן ארבע שעות עם אלפרד רוזנברג, וכעבור שלושה ימים נתן רוזנברג לעיתונאים תדרוך רקע "חסוי". הוא הודיע לעיתונאים שאת "הבעיה היהודית" יהיה אפשר לפתור "רק בהכחדה ביולוגית של כל יהודי אירופה" ורק כאשר "לא יחיה ולו יהודי אחד ביבשת האירופית עד הרי אורל".  ב-29 בנובמבר שלח היידריך לראשי משרדי ממשל מרכזיים הזמנות לוועידה שתתכנס ב-9 בדצמבר כדי לגבש הבנה משותפת בעניין השאלה היהודית, אבל הוועידה נדחתה ל-20 בינואר 1942 בעקבות מתקפת הנגד של הסובייטים מחוץ למוסקווה והתקיפה של יפן בפרל הרבור. נקודת המפנה הזאת במלחמה העלתה שאלה נוספת. עד דצמבר, כשדובר על מועד תחילת הוצאתו לפועל של "הפתרון הסופי", חזרו ונשמעו שני ביטויים שמשמעותם הייתה אחת: "לאחר המלחמה" ו"באביב הבא". אולם כעת איש כבר לא ציפה שהמלחמה תסתיים עד "האביב הבא", ולכן הייתה נחוצה החלטה נוספת – האם להמשיך בהחלת "הפתרון הסופי" בזמן המלחמה או לדחות אותה למועד לא ידוע? היטלר הבהיר את החלטתו בכינוס של אנשי מפלגה ב-12 בדצמבר. גבלס כתב ביומנו: "הפיהרר נחוש בדעתו לנקות את השטח. […] מלחמת העולם כאן, השמדת היהודים חייבת להיות התוצאה הבלתי נמנעת".  
הפצת המידע על המדיניות החדשה נמשכה אפוא. ב-16 בדצמבר דיבר הנס פרנק בפני אנשיו בגנרלגוברנמן לאחר שחזר מהפגישה עם היטלר ב-12 בדצמבר. "אנחנו חייבים להשמיד את היהודים", הכריז. עדיין לא היה ברור איך ייעשה הדבר, אבל "פעולה מסוג כלשהו שתוביל להשמדה מוצלחת" של היהודים הייתה עתידה להתבצע "עם הצעדים החשובים שיידונו ברייך" בינואר.  הדיון הזה היה ועידת ונזה שהתכנסה ב-20 בינואר 1942 ושבה הודיע היידריך לראשי המשרדים הנוכחים על שתי דרכים: היהודים המגורשים למזרח ישמשו כוח עבודה "וכך אין ספק שחלק גדול מהם ייפול כתוצאה מהתמעטות טבעית", והשאר "יטופלו בהתאם" כדי למנוע תחייה יהודית. היה ברור לנוכחים שרוב המגורשים למזרח – נשים, ילדים וזקנים יהודים – לא ייבחרו לעבודה אלא "יטופלו בהתאם" מייד. מזכיר המדינה יוזף ביהלר מהגנרלגוברנמן דרש בתוקף ש"הפתרון הסופי" יתחיל באזור שלו מפני שרוב היהודים בו כבר לא היו מסוגלים לעבוד.
 

בדיעבד, בכוחו של ההיסטוריון לשחזר שורה של החלטות המשקפות את האינטראקצייה בין מהלך מלחמת העולם השנייה ובין המדיניות הנאצית כלפי היהודים. לנוכח המלחמה הממשמשת ובאה, אותת היטלר שהשאלה היהודית צריכה להיפתר לא רק בגרמניה אלא באירופה כולה ב"השמדה של הגזע היהודי באירופה". לאחר הניצחון המהיר על פולין אישר היטלר את תוכנית הגירוש וההרג הראשונה של הימלר – שמורת לובלין. לאחר הניצחון המדהים על צרפת אישר היטלר את התוכנית השנייה מסוג זה – תוכנית מדגסקר. ההכנות למבצע ברברוסה הכינו את הקרקע ל"מלחמת השמדה". לנוכח ההצלחה הצבאית הגדולה בחודשים הראשונים של המבצע אותת היטלר שהוא מסכים ומצפה להרג המוני, שיטתי וטוטלי של היהודים הסובייטים. עם התחדשות ההצלחות הצבאיות בספטמבר ובאוקטובר אישר את הרחבת "הפתרון הסופי" לשאר יהודי אירופה. בקיצור, נראה שההתאמה המפליאה בזמנים בין שיאי אופוריית הניצחונות של הנאצים ובין הרדיקליזציה של מדיניות היהודים הנאצית אינה מקרית.
הדפוס הזה נקטע רק בדצמבר 1941. לנוכח מתקפת הנגד הסובייטית וכניסת ארצות הברית למלחמה נאלץ היטלר להחליט באיזה לוח זמנים לבחור: האם להוציא לפועל את "הפתרון הסופי" "באביב הבא" או לדחות אותו עד "לאחר המלחמה". כעת החליף "הפתרון הסופי" את מדיניות הגירוש וההרג, ולכן היו סיבות משכנעות לממש אותו ללא דיחוי. כפי שסיכם זאת המומחה ליהודים במשרד החוץ, "השאלה היהודית חייבת להיפתר במהלך המלחמה, שכן רק כך ניתן לפתור אותה בלי תרעומת כלל-עולמית".  היטלר הסכים בבירור למימוש "הפתרון הסופי" "במהלך המלחמה", ומבחינה זו, למרבה הטרגדיה, הוא נחל הצלחה.