ינינה (יַנְקָה) נולדה בעיירה פיונטק. בצעירותה עברה המשפחה לעיירה קטנה בשם סלוז'ב ליד ורשה, ושם חיו בעוני רב, דבר שאילץ את ינינה לסייע בפרנסת המשפחה. עוד בצעירותה מתו עליה הוריה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לחזית אחיה, קצין בצבא הפולני, ועקבותיו אבדו.
ינינה מצאה עבודה אצל משפחת אהרונסון היהודית שבבעלותה היו מפעלי טקסטיל רבים, ועברה לגור עימם בלודז'. היא טיפלה בשני ילדי המשפחה כאילו היו ילדיה שלה, ונפשה נכרכה בנפשות בני המשפחה.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה החלה משפחת אהרונסון, ועימה גם ינינה, במסע נדודים מייסר בין עיירות וערים עד שבתחילת 1940 הגיעה לוורשה והתגוררה ברחוב זמנהוף. עם פתיחתו של גטו ורשה החליטה ינינה להישאר לצד משפחת אהרונסון. ינינה עבדה במפעלים גרמניים (ה"שופים") יחד עם יהודי הגטו, ובמהלך "הגירוש הגדול", שהחל ביולי 1942, הסתתרה יחד איתם. בזכות ידיעתה ביידיש הרחיבה ינינה את היכרויותיה בגטו עם משפחות יהודיות נוספות. ב-1942 עזבה משפחת אהרונסון את הגטו באמצעות מסמכי זהות של פרגוואי בדרכה לצרפת. באותו יום יצאה ינינה את הגטו לצד הארי של ורשה, ושכרה דירה מרווחת בת שני חדרים בקומה השלישית ברחוב כלודנה 15. בדירה נבנה מחבוא שהכניסה המוסווית אליו הייתה דרך תנור ששימש בהמשך מקום מסתור ל-11 יהודים שברחו מן הגטו. בין היהודים שהסתירה היו מייטק טראומן ומשפחתו (חמישה במספר), בני הזוג וקנהיים, רחל גורמן, מיאצ'יסלב סיאראצ'ק, שהיה שוטר בגטו, וחברו והבונדיסט ברנרד גולדשטיין. גם מארק אדלמן, ממנהיגי ה"בונד" וממנהיגי מרד גטו ורשה, הסתתר מדי פעם בדירתה. ינינה דאגה ליהודים המסתתרים במסירות רבה וניהלה את המסתור באומץ ובתעוזה רבה, וזאת למרות הסכנה הרבה לחייה. כלל הפעולות הכרוכות בתפעול המסתור, לדוגמה, רכישת מצרכים כה רבים עבור היהודים המסתתרים, היו עלולות לעורר חשד כלפיה, ודרשו ממנה לנקוט צעדים שישוו מראה תמים למטרותיה האמיתיות - למשל לפזר את הקניות שערכה בחנויות שונות וברחובות נפרדים.
לאחר שני מקרים שבהם ביצעו חיילים גרמנים חיפוש בדירה, גילו את היהודים המסתתרים אולם הסתפקו בגזלת כסף ודברי ערך רבים מהם, הפסיקה הדירה ברחוב כלודנה 15 לשמש כמקום מסתור. ינינה הסתייעה בקשריה והעבירה את היהודים שתחת חסותה לדירת מסתור אחרת שאותה שכרה בכסף רב ברחוב גז'ביבוסקה 28. גם לדירה זו הגיע מארק אדלמן לאחר שהמסתור שבו שהה נחשף. ינינה והיהודים המסתתרים שהו בכתובת זו עד למרד ורשה בקיץ 1944.
ינינה פעלה ממניעים הומניטריים, מתוך אהבת אדם צרופה ורגשות חמלה, ושלא על מנת לקבל תמורה.
לאחר המלחמה עברה ינינה ללודז', שם עבדה כשוערת בבניין. כך גם הכירה את גבריאלה ואת הנרי ויזנבליט, שלא מכבר נולד להם תינוק. ביום טיפלה ינינה בתינוק, ובערבים עבדה כאשת צוות טכני בתיאטרון. ינינה טיפלה בילדי משפחת ויזנבליט במשך כמה שנים, ואט-אט הפכה לחלק מן המשפחה. ב-20 במאי 1957 היא עלתה עימם ארצה, ועבדה בעסק של משפחת ויזנבליט. הגעתה ארצה נבעה גם מרצונה לחיות בין יהודים לאחר שבפולין הטיחו בה את העובדה שהצילה יהודים.
בישראל קבעה משפחת ויזנבליט את ביתה בגבעתיים ובהמשך ברמת גן, וינינה כמובן עימה, מטפלת בבן ובבת שבינתיים נולדה. את כל חייה הקדישה ינינה לטיפול בילדי המשפחה, וכונתה בפיהם "צ'וצה ינקה" (דודה ינקה).
ב-28 ביולי 1964 הכיר יד ושם בינינה פאבליצקה כחסידת אומות העולם.
באחד האירועים שנערכו לימים לכבודם של חסידי אומות העולם שחיו בישראל, פגשה ינינה, לראשונה לאחר המלחמה, את זופיה אבני, שכנתה בבניין ברחוב כלודנה 15 בוורשה. או אז למדו השתיים לראשונה שכל אחת מהן הסתירה והצילה יהודים בשואה (אבני אף היא חסידת אומות העולם וסיפורה מובא בספר זה בעמוד 33).
ב-25 בפברואר 2003, והיא כבת 93, הלכה ינינה פאבליצקה המסורה והאמיצה לעולמה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
